האגדה והמציאות

על ספרו של גדי לופו "הילד מעכו – סיפורים אישיים"
צילום של משה
משה גרנות

לאחרונה יצא לאור ספרו החדש של גדי לופו, "הילד מעכו – סיפורים אישיים" (הוצ' צבעונים 2021, 364 עמ'). הרושם שמשאיר "הילד מעכו" הוא שהדובר, גדי לופו, הוא ביש גדא. הוא אומנם התגלה כגאון בהיותו בכיתה ה', אבל הגאונות הזאת התפוגגה מייד אחר כך, והוא פיגר בלימודים עד כי בכיתה י"א נשאר כיתה. גדי מתגייס לצבא והטירונות עוברת עליו כסיוט מתמשך. הוא מוריד פרופיל על סעיף נפשי ומשובץ כאפסנאי בקורס קצינים. שם הוא זוכה להערכה, אולם אחד הקצינים, רס"ן אלים, מביא את גדי לכדי דמעות. הבכי והדמעות מלווים אותו לאורך כל הספר. הכנות להודות בתכונה שאינה נחשבת לגברית, ועוד במסגרת הקשוחה של הצבא, ראויה לדעתי לכל שבח. לאחר הצבא הוא נרשם ללימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה, אך התקשה להתמודד עם חומר הלימוד. לימודיו לתואר הראשון נמשכו תשע שנים עם הפסקה באמצע בעקבות אהבה נכזבת (על כך בהמשך), אולם לבסוף הוא מסיים את הלימודים בהצטיינות.

בספר הזה מניתי 19 אכזבות מאהבה. גדי מתאהב בכל נערה/אישה יפה שהוא פוגש במהלך חייו, שמוכנה לצאת עימו קצת, אך לבסוף מוותרת על חיזוריו הכרוכים במתנות, בפרחים ובשירי אהבה. מסתבר שלצעירות האלו יש חברים. רק צעירה אחת הייתה מוכנה להתחתן עימו מייד, הלא היא דבורית הדתייה, אולם הוא נרתע ממנה. גדי לופו גר אצל הוריו עד גיל שלושים, ולרוב גם חי על חשבונם, וכשהוא מצליח לפרנס את עצמו – הוא בסך הכול פקיד אשנב בדואר.

אני באמת תמה על ההלקאה העצמית של גדי לופו – כי בחייו הוא רחוק מאוד מהביש גדא שמצטייר בספר שלפנינו: הוא נשוי לאישה שבוודאי "מכניסה לכיס הקטן" את כל הצעירות שלפי הספר סירבו לחיזוריו – אשתו היא עכסה נייגר, בעלת תואר דוקטור בביולוגיה. לזוג יש שני ילדים. גדי לופו עצמו הוא משורר מוערך מאוד שספג השראה מההיסטוריה הקלאסית העברית, היוונית והרומית. הוא פרסם 13 ספרי שירה שזכו לתהודה ורומן היסטורי. לכל זה אין כמעט זכר בספר שלפנינו. נדמה לי כי שלוש פעמים בלבד מוזכרים בספר שירים שכתב למחוזרות שלו, ופעם אחת מוזכרת אשתו, באירוע טראומטי שאירע לו בעת שהותם במלון. הוא לא טורח להזכיר איך פגש אותה, ואיך נאותה להיות רעייתו, אף את שמה אינו מזכיר. הרושם שלי הוא שנוח לו יותר לתאר כישלונות מאשר הצלחות.

יש בספר קטעים יפיפיים שמתארים בעיקר אירועים שחווה בילדות. את הילדות, לדעתו, צריך לזכור כדי לא לאבד חלומות. אנחנו פוגשים את משפחתה של האם, שעלתה עם הוריה מאלכסנדריה. כמעט כל בני המשפחה התחתנו עם אשכנזים. אביו של גדי הוא ניצול שואה שעלה מרומניה. מתקבלת תחושה שדווקא בתקופה שהרוב לא הצליחו להתערות בארץ, שררה הרמוניה בין העדות, וגם בין יהודים לערבים בעיר המעורבת עכו.

הילד גדי מתרשם עמוקות מסרטים כמו "שמשון" המצביע על כך שהאהבה הופכת את הגבר לעיוור. תיאור האהבה הגדולה של גדי לאימו מפעים לב, האהבה אליה מתבטאת גם ביפי הכתיבה. הייתה לו ילדות מאושרת: הוא קורא בהנאה אגדות שמסתיימות בסוף טוב, מבלה הרבה בבתי קולנוע, המשפחה מטיילת בשבתות ברחבי הארץ. וכל אגדה, ציור, סרט, ספר, מנתבים את מחשבותיו לכך שהייעוד של הגבר הוא להעריץ את האישה.

הוריו של גדי הם הורים משקיעים: הוא מספר שלקראת פורים אימו לקחה אותו לכל חנויות התחפושות בעכו ובנהרייה לחפש תחפושת, ולבסוף נענתה לבקשתו לתפור אצל תופרת תחפושת של שודד. אימו סיירה איתו בכל חנויות התכשיטים לחפש תכשיט בצורת סמל הפלמ"ח. כשהמורה למלאכה סירב לתת לגדי דגמים לעבודה עצמית בחופש, הוא ביקש מאימו שתיקח חופש מעבודתה בבית החולים לחולי נפש, ותשכנע את המורה העקשן. ההורים גם נענו לבקשתו לא לקנות דירה ליד קולנוע "גן עדן", כי שם הסתובבו פושטקים שהתנכלו לו.

אולם גן העדן של הילדות הולך ומתפוגג: בעקבות השיר "לופו מלך הכביש", מהסרט "לופו" של יהודה ברקן, ילדי בית הספר מתקלסים בגדי, וההורים מחליטים להעבירו לבית ספר אחר. אחד מחבריו מספר לו שכל בני האדם – גורלם למות. הוא מבין שציפור מתה כשנמנע ממנה החופש. הוא נוכח בתאונות שבאחת מהן נהרג רוכב אופניים, ובאחרת כלב. הוא נתקל ברוע סתמי. וכן, הוא מספר שהוריו האהובים מכים אותו לעיתים – אבא בחגורה ואימא בכפכף.

כפי שציינתי לעיל, בספר לא מוזכר שמה של אשתו, גם לא איך הכיר אותה ונישא לה. גם את שני אחיו הוא ממעט להזכיר: יורם נישא לפניו, לא כתוב עם מי, ושלמה, האח הקטן, נפצע בלבנון, וכל המשפחה באה לבקרו בבית החולים בצפת – זה הכול! את כל מאורעות חייו הוא מתאר בפרוטרוט, ודווקא על עלילות שני אחיו הוא חולף ביעף.

הספר מושך את לב הקורא, והכישלונות המפורטים בו אינם פוגמים במשיכה זאת. כידוע, מחבר שמהלל את הצלחותיו עלול לדחות את הקורא. טבעה של הרצנזיה שהיא רק מרמזת על מה שהקורא עשוי לפגוש בספר, אך לא אצא ידי חובה אם לא אביא את אחד הקטעים הפיוטיים (מני רבים, גדי לופו הרי משורר) שבספר: "היורה היה מתחיל לרדת. טעם האדמה עלה בפי ובאפי בחוזקה. טעם משכר של עפר מלווה בטיפות מים גדולות שנפלו כמו פנינים על צווארי. הייתי מאושר. הכול היה כמו חלום. הכול היה שלי, גם מלכות החצבים האבודה".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. כל הכבוד. איך אתה מגיע לכל הספרים האלה ומנתח אותם בסבלנות רבה.

  2. נפש עדינה של איש מוכשר מאוד, בעל זיכרון פנומנלי, הולך לקצב תופים קצת אחר ומלא באהבה לכל שמתפרצת ממנו ללא הרף.
    היטבת לתאר.

  3. אני מכירה את גדי מילדות ויכולה לומר שהיטבת לתאר במדוייק במילים מרגשות ובכל ההיבטים את גדי כפי שאיש מעולם הצליח.
    התרגשתי לקרוא כל מילה.

  4. תודה לכם המגיבים. יש תחושה טובה שקוראים את מה שאני כותב. כשהמשוב חיובי – זה מחמם את הלב. שוב תודה!

  5. בקבוצת פייסבוק של חובבי קריאה ראיתי קישור למאמר הזה וכך קראתי אותו. מאמרים מהסוג שכבר אין הרבה כמוהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך