לא רק פסימיות

אחד ממבקרי המחזה "מחכים לגודו" (מתוך "סמואל בקט מחזות: מכלול יצירתו הדרמטית", תרגום מאנגלית ומצרפתית: שמעון לוי, אסף מחזות, אוניברסיטת תל-אביב 2009, עמ' 217-131) סיכם את התרשמותו: "דבר לא קורה פעמיים", ובאמת, במחזה יש שתי מערכות שמתארות אירועים שמתרחשים ביומיים רצופים, והמסקנה שאליה מגיע הצופה לגבי המחזה היא שהציפייה לישועה או לתמורה בחיים – אין לה שום סיכוי להתממש.

שני הנוודים, גיבורי המחזה, מחכים לגודו, ולכן אינם זזים מהמקום, ואינם מסוגלים לשום מעשה שישנה את חייהם האומללים. לגודו יש מאפיינים אלוהיים: הוא איננו נראה, אף שהוא מתואר כבעל זקן לבן, כלומר, עתיק יומין, הוא מבטיח שיבוא, כמו ישו וכמו המהדי שאמורים לבוא באחרית הימים להציל את העולם. השליח שלו, הנער, מביא את המסר של גודו והוא שצריך לחכות ללא קץ. גודו מתואר כמי שלא עושה דבר, הגם שהוא נוהג בשרירות לב כלפי אחיו של השליח; ועל שרירות לב זו של השמיים מלינים שני הנוודים. הם מזכירים כי בברית החדשה נכתב שאחד משני הגנבים שנצלבו לצידו של ישו – זוכה לישועה, ואילו הגנב השני שחטא באותו החטא – מקולל ללא היגיון.

הצופה נרמז כי בדומה לשני הנוודים שיש להם שמות חיבה: אסטרגון – גוגו, ולדימיר – דידי, כך גם שמו של גודו הוא כינוי הקטנה למילה GOD (בקט כתב את המחזה בצרפתית, ותרגם אותו לאנגלית). אם אני צודק וזהו המסר של המחזה, הרי שהצופה, שעשוי להבינו מייד, נדון להתמודד עם גודש של תמונות אבסורדיות שחלקן מעוררות בחילה, ועם אינספור היגדים על חוסר תכליתם של החיים.

לפחות שלוש פעמים מחליטים הנוודים להתאבד, אבל יש חשש שענפיו של העץ הבודד והערום מעלים שעל הבמה (במערכה שנייה, כעבור יום! יש לו מספר עלים), לא יעמדו בעומס, או שהחבל שבו ולדימיר קושר את מכנסיו, ייקרע. מסתבר שהם כבר ניסו להתאבד ממגדל אייפל. כיצד נוודים קבצנים בבלויי סחבות, שבקושי משיגים לפת, גזר ושיירי עצמות, יכולים לשלם דמי כניסה למרומי האייפל? – לאבסורד פתרונים.

לאורך כל המחזה יש משחק אובססיבי בנעליים הצרות והמסריחות ובכובעים שעוברים מאחד לשני, ואשר לאקי, שעליו אספר להלן, לא יכול לחשוב אם הכובע לא מונח לו על הראש, ולכן אדוניו, פוצו, גוזר עליו שלא יחשוב, ודורך על הכובע. הקורא/הצופה מוגיע את מוחו בחיפוש משמעות לנעליים, לכובע ולריח הרע מהפה, ובכן, חבל על המאמץ – אין לכך שום משמעות חוץ מהכוונה הכללית של המחזה לתאר את אומללות החיים.

עניין אחר שחוזר על עצמו במחזה הוא השכחה: הנוודים אינם יודעים איזה יום היום. אסטרגון לא זוכר מה קרה יום קודם, ואינו זוכר שהנעליים הן שלו. פוצו, שמצהיר שהוא בעל המקום, אינו זוכר שפגש את הנוודים יום קודם. גם הנער השליח של גודו, המופיע בשתי המערכות, ובפיו אותה בשורה שגודו לא יבוא היום, אבל בוודאי יופיע מחר, אינו זוכר שהיה במקום יום קודם. למה כולם שוכחים? לא מחפשים היגיון באבסורד!

פוצו שואל את אסטרגון לשמו, וזה עונה: קאטולוס, שהוא שמו של משורר רומאי במאה האחת לפני הספירה. מדוע דווקא הוא רואה עצמו משורר? והרי הוא שכחן ומרבה להירדם, ולא ולדימיר שהוא בעל הזיכרון והדברן (כינויו של ולדימיר הוא "דידי", בצרפתית: DIS DIS, כלומר, "אמור אמור") – מדוע? לאבסורד פתרונים.

בין ולדימיר לאסטרגון יש יחסי אהבה-רתיעה: פעם מתחבקים, ופעם דוחים ומגדפים זה את זה, ואף שהם מוכנים להתאבד בכל רגע, מסופר שוולדימיר הציל פעם את אסטרגון מטביעה. אסטרגון מאיים מדי פעם שיעזוב את ולדימיר, אך לעולם אינו עושה זאת, כי צריך לחכות לגודו. שניהם לא יודעים להגדיר את גודו, ורק פוצו מנסה לעשות כן, כשהוא קובע שגודו אוחז את עתידם בידיו.

במערכה השנייה, שעלילתה מתרחשת למחרת המערכה הראשונה, מגיעים פוצו כשהוא עיוור, ולאקי, שבמערכה הראשונה רקד ואפילו נאם נאום חסר שחר וחסר משמעות לפי פקודת אדונו שדרש ממנו "לחשוב", הפעם אילם. שניהם מתגוללים על הקרקע ומשוועים למישהו שיקימם, אבל ולדימיר ואסטרגון מתמהמהים, ולא באים לעזרה אפילו כשמציעים להם כסף. ואם ישאל הקורא/הצופה איך תוך יום פוצו התעוור, ולאקי נעשה אילם? – שוב, לאבסורד פתרונים.

והרי דוגמה קטנה לרפליקות שבמחזה (עמ' 169-168):

אסטרגון: ובכן אדייה.

פוצו: אדייה.

ולדימיר: אדייה.

אסטרגון: אדייה.

(שתיקה, איש לא זז)

ולדימיר: אדייה

פוצו: אדייה.

אסטרגון: אדייה.

(שתיקה)

ולדימר: תודה לך.

פוצו: אין בעד מה.

אסטרגון: כן, כן.

פוצו: לא, לא.

ולדימיר: כן, כן.

אסטרגון: לא, לא.

האם הקורא/הצופה אמור להיות מרותק לרפליקות מן הסוג הזה הפזורות במחזה? רפליקות כאלה לא ממש מעניינות, ונדמה לי שאפשר לומר את אותם הדברים על רוב המחזה, שהמסר שלו נחשף לקורא/צופה ממש בעמודים הראשונים.

צר לי, אינני מתפעל מהאבסורד בכלל, ומ"מחכים לגודו" בפרט. בעניין הזה אני תלמידו של אהרן מגד ז"ל שדגל בכתיבה ריאליסטית, כתיבה שאיננה מגבילה, ויש בה אינספור אפשרויות, כפי שהמציאות היא עניין רחב ורבגוני, ואילו הניסויים האוונגרדיים (הכוונה לאבסורד, לסוריאליזם וכד') הם לעולם קצרי חיים (ראו ריאיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 162).