טיפה אחת של אמונה

סיפור קטן על שינוי גדול
תמונה של צביה
צביה גולן

"את אמורה לפתור את הבעיות האלה", אמרה לי המנהלת, והמבט שלה היה די כועס, "זה לא יכול להימשך כך, הרעש הזה מהכיתה שלך". אבל אני לא ממש ידעתי איך להתמודד עם כל המידע הזה שעידן הביא לכיתה. בסך הכול ילד בן תשע, ודברים רבים כל כך מרגיזים אותו, לא רק בשיעורי תנ"ך שאני מלמדת, אלא בכלל בחיים. פעם "שיכור כלוט" מרגיז אותו עד להתפרצות הר געש ופעם קין שהרג את הבל, ופעם יעקב שאהב יותר את רחל. לא פעם כשעידן מתרגז, הוא מניף ידיים באוויר, והיד שלו נוחתת בכל פעם במקום אחר. פעם על הפנים של מיכל, ופעם על הגב של קובי, והרעש בכיתה מתגבר עד שהמנהלת שומעת עד לחדר שלה. אז היא קראה לי לשיחה וביקשה: "תסבירי לי מה קורה שם, למה הרעש הזה?" הייתי נבוכה, והיא המשיכה: "תראי, אביבה, את צריכה להתמודד גם עם קשיים, זהו חלק אינטגראלי מהעבודה שלך בתור מחנכת כיתה".

הרהרתי רגע במילה "אינטגראלי", קצת מוזר לי שמנהלת משתמשת בביטויים לועזיים כשהשפה העברית עשירה כל כך, אבל ידעתי שהיא צודקת, ולכן ביקשתי עזרה לכיתה. "אם אפשר, אולי פסיכולוגית שתבוא לעזור לי" אמרתי, והמנהלת ענתה: "אין לי שעות פנויות, אני מצטערת". שאבתי אומץ מהשקר הזה ושמעתי את עצמי אומרת: "אבל בכיתה ד' הכנסת להם פסיכולוגית לכיתה, למה אצלי לא?".

המנהלת היא אישה של סיפורים מרתקים, והיא מספרת לי על נפוליאון, שרצה שבכל כניסה לכל עיר יצלצלו לו בפעמונים. יום אחד נכנס לעיר והפעמונים לא צלצלו. נפוליאון קרא לראש העיר ושאל בכעס למה אין צלצול פעמונים, וראש העיר ענה לו: "רגע, יש לי שבע סיבות למה." נפוליאון ביקש לדעת מה הסיבה הראשונה, וכעס מאוד, אבל ראש העיר ענה לו: "הסיבה הראשונה היא שפשוט אין לנו פעמונים בעיר." ככה מסיימת המנהלת את הסיפור שלה, ומסתכלת עליי בשביל לראות את הרושם הכביר שעשו עליי דבריה, אבל אני שותקת, והיא שואלת: "הבנת, אביבה? אין פעמונים – אין צלצול; אין כסף – אין עזרה!"

היא רק שוכחת את המקבילה של אותם פתגמים, ואני לוחשת לה: "אין קמח אין תורה." המנהלת מסתכלת בי במבט מוזר ואומרת לי: "תחזרי לכיתה שלך וטפלי בבעיות ההתנהגות שם". ואני יוצאת, אפילו לא עונה לה שצריך לומר "חזרי" ולא "תחזרי", ומחוץ לדלת אני לוחשת לעצמי, חבל שאף אחד לא טיפל בבעיות ההתנהגות שלך, גברת מנהלת. רגע אחר כך אני נמלכת בדעתי, אולי היא צודקת, הם הכיתה שלי, הילדים שלי, אני אעשה הכול בשביל לעזור להם.

בהפסקה אני קוראת לעידן, ומחליטה לא לתחקר אותו בשאלות כמו למה, אבל אומרת לו כמה הוא חכם בעיניי, אילו שאלות נפלאות הוא יודע לשאול. עידן מסתכל עליי והמבט שלו אומר לי תודה, ואני מלטפת את ראשו ומציעה לו תפקיד, אתה תהיה אחראי על מסיבות כיתתיות, יושב ראש ועדת תרבות כזו. תבחר לך שני נציגים שיעזרו לך. עכשיו עידן מאושר, הוא מעולם לא קיבל תפקיד חשוב כל כך. עם הזמן הוא הופך לעוזר שלי בכיתה, ואם מישהו מפריע עידן כועס. פתאום עם הזמן הילד השובב הזה נהיה מקסים, והציונים שלו עולים, ואני לא מגלה לאף אחד שאני מתגמלת אותו קצת יותר, כי אני יודעת ששוויון זה לא לתת לכולם את אותו הדבר, אלא לתת לכל אחד את מה שהוא צריך באמת. בלב אני מדחיקה שאלות מנקרות כמו מה אני עצמי צריכה באמת, רק על עידן אני חושבת עכשיו.

לאט לאט הוא משתפר וההתנהגות שלו נפלאה, ובראש חודש הוא מקבל פרס הצטיינות על התנהגות חברית, ואני שוב יודעת שהכול קשור רק לטיפה אחת של אמונה שאתה מאמין באחר, אם תאמין בו הוא יצליח ללמוד להאמין גם בעצמו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. ספור מקסים.באמת צריך להאמין באנשים וכמסתכלים בדברים הטובים ומטפחים אותם זה עושה פלאים ומשנה התנהגויות. ..

  2. מהסיפור שלך צביה יש כל כך הרבה מה ללמוד והלוואי ומורים, מחנכים וגננות יקראו ויכירו אותו. סיפור נפלא !!

  3. כאשר מקרינים כלפי מישהו חסר ביטחון כי אין לו סיבה להרגיש כך, בהרבה מקרים זה עוזר לו להתחזק.

  4. מה זאת אמונה? היא מה? רגש? היא בעיניי משהו שאדם יכול להאחז בו כשאין לו ברירה, בסיפור המרגש שכתבת אביבה המורה, עומדת בפני השאלה להיות מורה או לא להיות מורה והחליטה להיות מורה דרך שרבים שכחו ממנה להאמין בנער.אוהב את הסיפור, כל הכבוד צביה. צביה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי