את "העילוי", ספרו של משה סויסה, קראתי פעם נוספת לפני חודשים אחדים, בימים הנוראים, ולאחר שכבר ראה אור. בפעם הראשונה קראתי אותו כעורך הספר במצב עוברי יותר, ככתב יד בלבד, וכיוון שמטבע הדברים דעתי משוחדת, אמנע מכתיבת ביקורת ישירה על הספר, כדרכי בקודש, ואסתפק בהתרשמויות אחדות שהיו לי בשעת הקריאה השנייה, בעיצומו של הגל השני והקשה של הקורונה שפקד את ישראל וגם את ארצות הברית, מקום מושבו הנוכחי של הרב סויסה.
הימים הנוראים השנה היו כפולים ומכופלים, עיתוי לחשבון נפש אישי, פוליטי וחברתי בלתי נמנע. גם סויסה עורך בספר חשבון נפש עם עצמו ועם זולתו וגם עם בית שמש, עיירת הפיתוח שבה גדל (הוא נולד במרוקו), עיירה שאינה מוזכרת אמנם בספר בשמה, אך רוחה שורה עליו. מאז ספרו המשובח של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל", שכלל גם פרק ששמו "העלבון והזעם", העוסק בבית שמש, לא נכתבה פרוזה על העיירה הזו, שבינתיים זכתה למעמד של עיר, אך טרם זכתה למעמד ספרותי.
"העילוי" עורך גם חשבון נפש עם העולם שממנו סויסה צמח, העולם של השיכונים האפורים משנות השישים של המאה שעברה, שתיאורם המאוד חי וצבעוני בספר מזכיר בניואנסים אחדים את תיאורי השיכון בספרו של סויסה אחר, אלברט סויסה, שפרסם לפני כשלושים שנה רומן בשם "עקוד", ומאז לא פרסם דבר.
שני הרומנים שונים זה מזה, אם כי יש בהם בכל זאת כמה קווים משיקים. משה סויסה עוסק בדמויות צבעוניות ומורכבות של דיירי השיכון, שכל אחד מהם מעצב עולם ומלואו, ותוך שהן מתוארות באמפתיה רבה ומבלי לדלג על חולשותיהן. "העילוי" עוסק בחיי השיכון גם מאספקלריה הרחבה יותר – משאגות האוהדים של הפועל בית שמש, המשתלבות כמו בהרמוניה בפיוטי החזן של בית הכנסת ביום שבת, ועד לעולם המסורתי-אמוני, ומשם לעולם הישיבות שאליו מגיע בהמשך גיבור ספרו הסמי-אוטוביוגרפי.
מדובר ברומן חניכה, העוסק בעולמו של ילד ונער, בן תורה, המחפש את דרכו בעולם הישיבות, אך, כמדומה, אינו שלם לגמרי עם עצמו ועם דרכה של הישיבה. לחפש דרך אפשר, כך מסתבר, לא רק בהודו אלא גם בעולם התורה, ומשום כך התלבטויותיו של הגיבור יכולות לדבר לא רק לקוראים אמוניים אלא לקשת רחבה הרבה יותר של קוראים.
גיבור הרומן אינו כופר בשום שלב בעיקר, אך כדי לעשות זאת הוא משתמש לא פעם בדמותו של הגאון המשוגע של העיירה, העילוי אברהם אוחנה, המשמיע דעות חריגות שיש בהן מחותם האמת. הנער אף נכנס בעקבות העילוי אל מה שנקרא ה"פרדס". העילוי, כמדומה, לא יוצא ממנו, אבל הנער, למזלו, בהחלט כן.
את "העילוי" אפשר לשייך לז'אנר הרומנים האמוניים, שפרסמו סופרים דתיים או כאלה שיצאו מהדת, כמו חיים באר, דב אלבוים, חיים סבתו ונוספים. אך הוא לא פוסע בנתיב שלהם, אלא חוצב לו נתיב עצמאי משלו ומביא, לטעמי, עולם עשיר.
הספר של סויסה עבר קצת מתחת לרדאר, אולי בגלל מגפת הקורונה, אולי משום שמחברו חי כבר לא מעט שנים בארצות הברית, ואולי משום שיש, לצערנו, פחות קשב בימינו לספרים המבקשים להיות קצת יותר ערכיים או איכותיים מאשר מסחריים. כדאי שיותר קוראים יתוודעו לשפה העשירה של סויסה, המכילה את כל המשלבים של העברית, מלשון הדרש והסוד ועד הגידופים של אוהדי הכדורגל, ולרעיונותיו הפילוסופיים המעניינים, רעיונות השזורים בעלילה ותורמים לה מבלי לעצור את שטף הקריאה.
לא רק בכתיבתו, גם בחיים עצמם הכרתי את סויסה כמי שיודע לדלג בין העולמות. הוא הוסמך כרב, היה מקורב בדרך זו או אחרת לכמה מגדולי הרבנים, לאחר מכן פנה והפך לחבר רצ, וזכה לכינוי התקשורתי "הרב של רצ". יום אחד הופתעתי לגלותו במערכת העיתון שבו שימשתי כעורך המגזין. שאלתי אותו לפשר מעשיו והוא אמר לי: "הבאתי לכם כתבה."
"כתבה?" שאלתי.
"כן, אני גם כותב," אמר.
סויסה התגלה עד מהרה כאדם בעל טביעת עין לנושאי כתיבתו, ובמרוצת הזמן אף ייעצתי לו: "רבי משה, אתה צריך גם לכתוב דברי ספרות."
חלפו אמנם לא מעט שנים עד שסויסה התחיל לכתוב פרוזה, אבל אנשי ספרות שכבר טרחו לקרוא את הספר יסכימו שהיה בהחלט שווה לחכות.
משה סויסה, העילוי, אבן חושן, 284 עמודים
22 תגובות
אכן ספרו של משה הוא ספר חניכה עבור גיבורו הצעיר, עבורי הוא היה ספר מסע קסום ואף מכשף. כתבת יפה מאוד על הסופר ועל הספר והלוואי ועוד ועוד קוראים יחשפו לאוצר הנהדר הזה.
ואני אגיד זאת בצורה יותר חדה
הציבור של היום הרבה יותר שטחי והרבה פחות רוחני
חבל מאוד שזה המצב
ירון, קראתי בעיון את דבריך.
אני עוקבת באדיקות אחר הביקורות המלומדות לספרו של משה סויסא.
מצטרפת לרשמים המשכילים שעוררו גם בי הערכה לספר המיוחד הזה.
שמח שחשפתם לקהל הקוראים ספר לא ידוע. מאמר מרתק.
דיוקנו של הסופר-רב בישראל היא בעיניי דמות יוצאת דופן המרחפת בין עולם ההלכה לבין עולם הספרות. הצטרפותו בשעתו לר"ץ גם עליה יש מה לומר. ההשוואה בין עמוס עוז למשה סויסה היא מעניינת. עוז ראה את עיירת הפיתוח כתייר מבחוץ ומשה סויסה חווה את חוויות הקליטה בעיירת הפיתוח. זכה משה סויסה שהספר יצא בעריכתו של הסופר והעורך הוותיק ירון אביטוב שחותמו הוטבע על הספר.
רשימה טובה ומעניינת של ירון אביטוב על ספר חדש, שדן בחיים של עיר קטנה וכנראה גם רועשת. לבית שמש כיום אין מוניטין חיובי בעיקר בגלל שתושביה הולכים ומקצינים. בספר כנראה זה מתואר טוב יותר ובטוחני שאם אביטוב רואה בו ברכה – אכן נכון הדבר. מדובר אם כן בספר שמנסה להיות קצת יותר ערכי ואיכותי לעומת הגל של הספרים המסחריים השוטף את ישראל כמו הקורונה.
תודה לירון שמציג בפנינו סיפורים ועלילות על דמויות שאנו לא יכולים להגיע אליהם כיוון שהן אינן בולטות תמיד בשיח הציבורי או בכותרות.
כתבה מעניינת מאוד אוסיף את הספר לרשימות שעלי לקרוא
פגשתי את סוויסה אז ולמרות שלא הכרתי אותו היטב הוא עורר בי סקרנות. מעניין היה לפגוש אותו שוב כאן אחרי כ"כ הרבה שנים ואשמח לקרוא את הספר שלא ידעתי…
תודה לירון שמציג בפנינו דמויות שאנו לא נחשפים אליהם ביום יום כתבה טובה ומעניינת.
תודה כאן לכל המגיבים על תגובותיהם האוהדות. הם צריכים להודות לסויסה על ספרו שכתוב בחוחתמו האישי, כך שלא הייתי צריך להוסיף לו שום חותמת, לא שלי וגם לא של הבד"ץ…(הערה לתגובה 5). לגבי התגובה מספר 2, שמחה,אני בהחלט מסכים אתך שהייתי עדין, וכל זאת משום שהמאמר עוסק בספרו החשוב של סויסה ואינו עוסק בקורונה הרוחנית והאחרת שפושה בעולם, שעליה צריך להרחיב במאמר נפרד.
רשמיו של ירון אביטוב על ספרו של משה סויסה, ספר שגם ערך, מביאים לפתחנו את עולמם של העולים החדשים בעיירות הפיתוח, עולים שישבו את הספר, ולימים אנחנו רואים בהם חלוצים.
ראוי לקרוא ספר זה וראוי שספר זה יכלל בכל ספריה שהקורא בונה לעצמו.
תודה לירון אביטוב על הרשימה המכבדת, לעורך האתר על האכסניה הנאה ולמגיבים על תגובותיהם המצדדות.
במדור היצירה
מסוג הספרים שארצה לקרוא. מקווה שהעילוי אכן מתעלה על עצמו. אהבתי את המאמר וטוב שהרדאר שלכם קלט אותו.
תודה לירון אביטוב על המאמר המעמיק שאותו קראתי בהנאה וגרם לי להוסיף אצ העילוי לרשימת קריאת החובה שלי
טרם קראתי את הספר אך המלצתו של מר ירון אביטוב עליו היא עבורי בבחינת קריאה אישית:
דני כבוגר מעברת עמישב בפ"ת אל תחמיץ את קריאתו ועל כך שלמי תודתי לירון בצירוף ברכת חג אורים שמח.
תודה לך לירון על שהיטבתה כל כך ברשמיך מהספר לבטא במדויק את הרגשות , הזכרונות והדמויות שהכרתי כמותן בילדותי ,
תודה גדולה למשה על הספר הנפלא ומצטרפת לכל הביקורות שלהם זכה .
אהבתי את נושא הספר ואת המאמר שעוסק בעיקר ולא כופר בעיקר
תודה על ביקורתך הטובה שאני מזדהה איתה. העילוי הוא אחד הספרים המעולים שקראתי לאחרונה, וכתבתי עליו אף ביקורת. אם נותר מתחת לרדר זה בגלל אובדן הרגישות והעמקות הנחוצים של משושי התרבות הנוכחית.
והמציאות שלו?
יש כללים באתר. 500 מילה למאמר וכאן אפילו היתה חריגה, כך שאי אפשר להרחיב מעבר לכך.
תודה לכל המגיבים שעדיין מייחסים חשיבות למאמרים הנכתבים על ספרים.
וכמה במאמרים האחרים שעוסקים בפוליטיקה ויתר הנושאים שנמאסו כבר.