עוד שנה ושנתיים

זהו זמן צבא,

טירונים עומדים בשלשות,

באזרחות נותרה המשפחה האהובה,

ולפניך שלוש שנים קשות.

יש לדעת לקחת

את ה"באסה" ב"סבבה",

להצטייד במטפחת

ורק צה"ל

יקבע עבורך את הצעד הבא.

זאת אוניברסיטה בפני עצמה,

מתגלגלים בחולות, מפיקים יריות,

היום הלכה האזרחות לעולמה,

עתה הדרגות הן סמל הבריות.

מקיפים בריצה את המאהל,

"הקשב" רועם באמצע הלילה,

באותה עת אלה הן שעות רעל,

שבחלוף הזמן הופכות לחוויות

בצבע ירח של מעלה.

חילופי שומרים ברחבת הדגל,

התורן נטוי, משתתף בצער החיילים,

עומדים דום, מצמידים רגל לרגל,

מדקלמים הוראות פתיחה באש

בקולות עולים.

ורק אני בעולם משלי פרטי –

חושב על חברתי…

ויש גם מסע,

הולכים שפופים בדיונות

רטובים מזיעה,

את הנוף אבק רגליים כיסה.

חוזרים למאהל תשושים ובצליעה.    

שש שעות שינה,

לא כולל זמן הקפצות,

הנפש בצל החיים חונה,

"לנעול נעליים!

ללבוש במהירות

מכנסיים וחולצות!"

מסדר בוקר,

המפקד מחפש "פילים"

בקני הנשק,

רק זיכרון אמי אשר לבנה מחכה

בראש מנקר,

הלב מהתרגשות משקשק.

מתרגלים קרב מגע,

מתפלשים בחולות,

גלשן האזרחות מאחור שקע,

המפקדים זועקים בקולי קולות.

בדרך לשק"ם פוגשים את הרס"ר,

לא יודע קרוא-וכתוב,

אך לראשו כומתה אדומה,

"כיפה אדומה" שמו,

והמבט מהרס"ר לא סר…

לא סר המבט מהרס"ר…

הוא נעצר, מרקד, מיישר את הכרס בדממה,

ומבריש נעליו במטפחת אף מלאה זוהמה…

טירונים מקלפים במטבח תפוחי אדמה,

וברחבה בחוץ שואל המפקד: "כן מה?"

ורועם הד הקול: "כן המפקד! כן המפקד!"

וחייל מרחוק בקול דקיק מצייץ:

"עוד שנה ושנתיים יבוא השקט!"