התבוננות במצבו של האדם

על אסופת שיריה של דינה קטן בן-ציון "פנים וכוכב"
תמונה של משה
משה גרנות

לאחר שהתבשמתי מספר שיריה של דינה קטן בן-ציון, "זמנים בתוכנו", ניגשתי לקרוא את אסופת השירים "פנים וכוכב" (הוצאת כרמל 2019, 209 עמודים), שבה ניתן למצוא מבחר מתוך ששת ספרי השירה הקודמים שלה. וכפי שאני נוהג תמיד, גם הפעם חיפשתי את שמות האישים המשתבצים בתוך השירים, ועל הרוב מרמזים על נתיבים נעלמים שאליהם חותר היוצר. אנו פוגשים באסופה זאת את שארל בודלר ו"פרחי הרוע" שלו, את מחול אניטרה מאת אדוארד גריג למחזה של אנריק איבסן "פר גינט", את החלילן האירי המפורסם ג'יימס גאלווי, את איוואן איוו אנדריץ', הסופר היוגוסלבי, זוכה פרס נובל בשנת 1961, את נלי זק"ש, המשוררת היהודייה-גרמנייה, זוכת פרס נובל של שנת 1966 (יחד עם ש"י עגנון). ועוד ועוד.

מבט סינופטי על תחנות התרבות הנ"ל מצביע על רוחב השכלתה של המשוררת שלנו שהיא גם חוקרת ספרות ומתרגמת מוערכת מסרבו-קרואטית ומאנגלית, אבל הפעם באמת קשה לדלות רמזים למכמני שירתה, כי לדוגמה, אף שהמחיר הכבד של החירות בא לידי ביטוי בשירתה (שכול של הורים על בנים שנפלו) הרי שהמבט הלאומי הפסימי של אשכול נבו, כפי שהוא מתבטא ב"נוילנד", נעדר מספר שירים זה. וכך ניתן לסקור גם את שאר יצירותיהם של האישים המוזכרים בשיריה. בלית ברירה אצטרך לצלול אל מכמני השירה המשובחת הזאת ללא סיוע של רמזים מטרימים, להוציא עיון בקורות חייה (מה שעלול להרגיז את חסידי "מדע הספרות" משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, שהיוו אנטיתזה לגישה הביוגרפית של יוסף קלויזנר):

המשוררת שלנו נולדה בסרייבו בשנת 1937. בשנת 1941, בשיא זוועות "הפתרון הסופי" של הנאצים, היא בורחת עם אימה לדוברובניק ומשם לעיר ספליט. השתיים מגורשות לאי בראץ שבקרואטיה, ומשם למחנה ריכוז שבאי ראב. בשנת 1945 היא עולה ארצה במסגרת עליית הנוער, חוזרת לסרייבו, ועולה ארצה עם הוריה בשנת 1948.

ביטוי לתקופה האפלה הזאת נמצא בשיר "הן כחותם" (עמ' 29-28) שנכתב לזכרם של נספי מחנה המוות יאסנוביץ, ובשיר "אבן זיכרון לזיכרונות ילדות":

"… עליי להכיר בך, ילדה, שנותרה לתעות מבוהלת

לבדך בדרכי יערות רחוקים

גירוש ורעב ונדודים ופרידות בימי הילדות, דברים מצמיתים…"

 

השירים "חיית בי חיים משונים, סבתי" ו"חכמת העץ" מתארים את הקשר האמיץ שבין הדוברת ובין סבתה, שהייתה אזרחית אוסטרו-הונגרית, וידעה את שפת הצוררים, ולמרבה הצער נספתה באושוויץ.

הגלות הייתה עבור עם ישראל כישלון קולוסאלי, ששיאו הייתה השואה, והנה, כשהצלחנו למרוד ב"שב ואל תעשה" שכפתה עלינו האמונה, וכבשנו לנו פיסת קרקע במולדתנו ההיסטורית בדם ואש ותמרות עשן, אנו מחויבים להקריב את מיטב בנינו על מזבח עצמאותנו. המשוררת מתארת במילים כואבות את ימי האבל של אם הקוברת את בנה שנפל בשיר "אימא שלו" (עמ' 87):

"בבוקר היום השביעי נטלה מן הצרור

וכיבדה אבני שכניו.

מן המקום ההוא צררה את גופה השח

להיעזב עמה,

אליו."

 

שירים מכמירי לב מופיעים בקובץ לזכרם של האם שנדדה עם הדוברת, בהיותה פעוטה, בנתיבי הייסורים בימי מלחמת העולם השנייה (המחזור "לאימי"), ושל האב, ניצול השואה, שלמרות עוניו, מימן את לימודיה בגימנסיה, לימודים שבשנות החמישים עלו ממון רב ("דברים בתוכנו", "ידו").

מה שמייאש את האדם המביט אל האירועים ההיסטוריים הרצופים מעשי טירוף, הוא שלא רק שאיננו לומדים לקח מן העבר, אלא אדרבה, נדמה שהאדם מאוהב בזוועות, למשל בשיר "שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה" (עמ' 180):

"הו, הו, עיני המלך בראשו

ודמנו בראשנו

אושרנו דרכים

שבהן מאוהבים לאיבוד נלך"

 

מסתבר שהאסון הוא תבניתי בעולמו של האדם, במה שמכונה בז'רגון חוקרי השירה – "מצבו של האשם", וכל הזוועות שהוא מביא על עצמו הן תולדה של הרצח הראשון שבו קין הרג את הבל אחיו, בשיר "המנחה" (עמ'73):

"הסיפור

הוא על קין והבל, הכול כנראה

נגזר מן המנחה, ממה שקורה

כשאין שועים לה, ולמה עזבתני אלי."

שלוש המילים האחרונות מצטטות את תהילים כ"ב 2, שאותן שאלה הברית החדשה בתיאור ייסוריו של ישו על הצלב ("אלי אלי למה שבקתני?").

כמו ברוב השירה המודרנית, אין בקובץ הזה חרוז (אולי חרוז אקראי), וגם לא משקל, אבל הלשון הפיגורטיבית של הקובץ עשירה מאוד. הרי דוגמאות אחדות: "בוגנוויליה מתפרעת בסגול", "בגעגועי כפור הבוקר", "הרקת חשמל הזרם הלשוני", "תאונת ילדותנו", "תשובות רכות לספיקות קשים", "עצב ירוק ממושך", "כנפיים של פחד גבוה", "למדתי לנעוץ את מסמרי / ההבלגה בבשר רגשותיי", "עמקות ורודה", "אני הבדיה של חיי", "שקט הפריחה", "הקירות עטורי מילים מטפסות".

מעטים הם הפזמונים בקובץ, אבל יש כאן שימוש ב"בת דוד" של הפזמון – האנאפורה – בשירים "דיוקן", "עבודת חרס", "שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה".

שניים מהשירים בקובץ הם ארס-פואטיים מובהקים: "כתיבה" ו"כתיבת שירים", אך רמזים ארס-פואטיים ניתן למצוא גם בשירים אחרים.

וכן, מרובות בקובץ שורות חזקות הנחרטות בזיכרון. אביא שתי דוגמאות:

"משבצת" (עמ' 81)

"חייה הקצרים וחיינו, שזכו להמשך

משבצת בפאזל משותף,

אות בכתב חידה,

חלק מן השותפות

בתעלומת מלאכת החיים."

 

"כל הימים" (עמ' 169)

"כל הימים,

בקור, בחום

להשכים לצדך, להגיד זה לזה

בוקר טוב שפוי, לברך לשלום

מתוך יישוב הדעת, בחיבה

כראוי לאנשים נחושים בדעתם

לנצור שלהבת נר

במקום חשוך."

ברשימה זאת הבאתי רק מעט מהשפע שקובץ השירים "פנים וכוכב" משפיע על הקורא. דברים כמוסים וגלויים נוספים ימצא הקורא אוהב השירה בעצמו, וכמו כן הם יהוו כר נרחב עבור חוקר השירה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. לוקחים כוחות נפשיים ואנרגיה לקרוא כל כך הרבה תוך אבחון כל קוצו של יוד.

    1. אנשים משקיעים בכתיבת ספר, ואני מעניק להם את תשומת הלב שהם ראויים לה, לכן אני כותב את הרשימות.

  2. אני ברוב החידות בכלל לא הייתי מבחינה בקיומן. כל הכבוד לירידה לפרטים ולהשקיע.

    1. רחלי היקרה, כידוע לך, שירה טובה אינה מוזמנת – מתי שתגיע – נברך עליה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?