אֵלִיטוֹ מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַים

הצצה לתוך סאגה משפחתית בתהליך כתיבה
תמונה מן החתונה המשפחתית
ששונא, בחתונת נכדו, ברוך קול עם כאדן, ירושלים 1969

באוקטובר האחרון פגשתי בשיקאגו את פרנק גילברט, בימאי סרטים ממוצא אשורי. סיפרתי לו כי משפחתי באה מארץ אשור, הארץ שנכבשה על ידי הכורדים והעיראקים, שגירשו את היהודים והמיטו שואה על האשורים. לאחר שעה קצרה של שיחה החל להפציר בי כי ארשה לו להפיק סרט על קורות המשפחה שלי מאז ימיה בארץ אשור ועד חייה בארץ ישראל.

ימי נגיף הקורונה זימנו לי את האפשרות לכתוב את הדברים לקראת הפקת הסרט. ככל שהתקדמתי בכתיבה, גיליתי שמתגבש ספר בעל מאפיינים ספרותיים, שהוא חשוב לא פחות מן הסרט. לספר קראתי "שַׂשׂוֹנָא", על שם סבי, ששון נחום, שנולד ב-1897 בזַאכוֹ. זוהי סאגה משפחתית המספרת דרך דמותו המיוחדת של הגיבור ומשפחתו המורחבת את סיפור עלייתם של יהודי ארץ אשור, והיא מעין תעודה תרבותית המלמדת על התפתחות החברה הישראלית. היא כוללת רגעים יפים ומשברים גדולים, נאמנויות ובגידות, ציפיות ואכזבות, אמונה וכפירה, שמחות וטרגדיות. כדי להבין את ההקשר של הקטע הבא אציין שנג'יה, בתו של ששונא, וסובחי עזיז, הם הוריו של המחבר. להלן אחד הספיחים המביכים של הסאגה. לקוראים הנבונים ינעם.

"מי שלא ראה את אֵלִיטוֹ (אליהו), לא ראה גבר מימיו. בַּר כּוֹכְבָא קם לתחייה ברחוב משמר העם, בירושלים של שנות השישים. גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, כקומת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם, דָּגוּל מֵרְבָבָה; כתפיו רחבות כִּשְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה, זרועותיו מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, חֶסֶד דְּרועָא יְמִינָא, גְּבוּרָה דְרועָא שְׂמָאלָא, תִּפְאֶרֶת גּוּפָא. פניו כפני בְּנֵי כוּשׁ, אפרו-אמריקנים חמורי סבר, קולו נמוך מים המלח ודיבורי איטי רַב מָג, בַּעֲל כְּשָׁפִים. בימות החמה היה לבוש גופיה הדוקה לגוו וכתובות הקעקע היו מקשטות את כתפיו השזופות. בימיו הטובים נהג במכונית ספורט אדומה, שהייתה נדירה במידתה, בעוצמתה ובהדרתה. לצידו נמצאו תמיד סטודנטיות אמריקניות צעירות שהגיעו ארצה במצוות הוריהן להגשים את האידיאולוגיה הציונית שאותה ינקו מרבנים ומורים. הוא שלט ברזי הלשון האנגלית וקל היה לו להפיל אותן בקסמיו של המאצ'ו הישראלי הכריזמטי. אחת באה ואחת הולכת והוא עַל מְכוֹנוֹ עומד, בין משכבים נודד וכספן חומד.

אליטו היה מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַים. הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ וקנה לעצמו מוניטין רב כגברתן, שאיש לא העז לעמוד בפניו. כִּמְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ בחר אליטו להתפרנס מגביית דמי חסות מעסקים קטנים. שלא כמו בימינו, לעולם התחתון של ירושלים בשנות השישים היו דרישות לשוניות גבוהות. אשכנזים שבעבריינים קראו למקצוע זה בלשון עם לועז פרוטקשיין ואילו מזרחיים שבהם ביכרו את לשון ישמעאל וקראו למקצוע המכובד כַאוָוה. כל עבריין לפי טעמו הבלשני והדקויות התרבותיות שאותן למד באוניברסיטה המכוערת של החיים. אליטו היה צועד ברחובות בן יהודה ויפו וסביבתם ומלקט מבעלי העסקים חבילות של שטרות כסף עטופים בנייר עיתון. בעלי העסקים היו חרדים מפניו והעבריינים היו יראים אותו וממנו. כולם סגדו לו.

אליטו היה מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַים, עד שהזריק לעצמו את מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים, את מנת ההרואין הראשונה. מכאן ואילך החלה צניחה חופשית מֵאִיגְרָא רָם לְבִּירָא עַמִּיקְתָא, מעילית העולם התחתון אל הַסְחִי וּמָאוֹס שבתחתיתו. מניותיו התרסקו. בעלי עסקים נהגו בו זילות וחדלו לשלם את דמי החסות. העבריינים המתחרים שאותם רדף, החלו רודפים אותו, כאותם הצבועים אוכלי הנבלות העושים נקמה באריה בודד, על שהטיל עליהם חיתתו. כך דרכו של הצדק הפואטי עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

בעוד כושרו הגופני היה סביר, פנה לאפיק כלכלי חדש, פריצות לבתים ושדידה של חפצי הערך שבהם, כדי לממן את העלות הגבוהה של הסמים שצרך. בשל יכולתו הווירטואוזית המופלאה העניקה לו משטרת ירושלים את המחמאה הנלוזה "החתול המטפס", כינוי שהודבק לעבריינים נבחרים אחרים. זאת, על כי ידע לטפס לקומות הגבוהות דרך מרזבים וצינורות מים, שהיו קבועים בקירות הבניינים.

עיתונאים רבים ביקשו לסקר את עלייתה ונפילתה של אימפריית הפשע של אליטו. הוא מכר את סיפוריו האגדיים, ואף הוסיף עליהם מטעמים כיד דמיון, בעבור כמה לירות למנת הרואין נוספת. מדי פעם היה מופיע בביתם של נג'יה גיסתו וסובחי אחיו, שפוף, הדוף ורדוף. נג'יה הזדרזה תמיד להכין לו מאכלים שאהב. הוא נהג להבטיח לסובחי, שהיה פועל בניין טרוד ומרוד, "אקנה לך מההוא שנוסע על ארבע", כך חזר ואמר בכל פעם שסחט עוד כספים מהמשפחה הענייה, השקועה עד צוואר בצרותיה שלה.

ההתדרדרות במצבו נמשכה, עד שנעשה חולה סיעודי ומת מיתת מצורעים מאוסים וגלמודים. להלווייתו הגיע בקושי מניין אנשים ולא היה מי שיפקוד את קברו. כך נקבר בַּר כּוֹזִיבָא החדש, כך נקבר מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַים".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. סיפור נפלא. מה עם פיביי וקרלה ? ילדתו ואישתו
    זיכרונם לברכה. יש שם סיפור לא פחות מעניין

  2. תודה. הספור על אליקו היה ולא היה מאחד הדמויות בספורים מעורפלים מילדותי. אם הוא סבא של ברוך קול וקרוב של הסופר אז קבלנו פירות מתוקים ויעילים משורשיו. פחות התחברתי ללשון המליצית שבו מתוארת הדמות אך כנראה זו השפה שמתארת ונותנת לו את הכבוד שדרש מסביבתו.

    1. זכור לי בדיוק מי היה אליטו, מראהו, גודלו והתנהגותו. הוא היה רברבן גדול. כילדה דיי פחדתי מגודלו והתנהגותו.לא ידעתי מאין הוא התעשר ומה בדיוק עשה. כעת התגלו לי הרבה סודות. וואו…

  3. תענוג לקרוא ולהזכר בנוף ילדותי.
    כתיבה לתפארת.
    בהצלחה בהמשך מחכים לספר ואפילו לסרט.
    אם יכולתי הייתי שולחת תמונה של אליטו שתמחיש כמה התיאור שלך לאדם היקר הזה דומה למציאות.
    ?

  4. כשהינו עוברים חבריי ואני ברחוב משמר העם הסתכלנו ביראה רבה על מכונית הספורט האדומה שלו וגם כאשר נהג בה. תמיד דיברנו על כך שכל הכסף שלו בא מדמי חסות – פרוטקשיין, ועכשיו הודות לסיפור הנפלא האמת אכן התגלתה. תודה לד"ר יעקב מעוז על הסיפור היפה שכתוב בשפה ציורית כל כך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך