אמר ארנסט המינגווי:
"סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר"
ואני עומדת מול המשפט הענק הזה
ויודעת שארנסט לא היה סתם הוזה
הוא ידע בדיוק רב
להביע במשפט את מה שאני מרגישה עכשיו.
אבל זה הרי זה יוצר מחנק בגרון
לחשוב שתיכף יגיע יומי האחרון
ולכן לעתים, טוב לחשוב על פתרון
שעל פניו ייתן לי איזה-שהוא יתרון.
אז אני כותבת, ולקראת הסוף
אני מדמיינת שאני נמצאת ממש על החוף
(שכידוע וכנראה אין לו סוף)
ומשאירה את המילים פתוחות
שתהיינה לקורא בבחינת הבטחות
ושיוכל לסיים את הספר כראות עיניו
לבל אמות כאן ועכשיו.
9 תגובות
מה עם תגובת לאה צבי (דובז'ינסקי)?
צביה יקרה ומרגשת רק בריאות !!!!
ואין להם מושג אפילו לדמיין מה יכול להיות הסוף
ההתחלה
האמצע
והסוף
איזה סוף חכם ומתוחכם פתחת. אם הסוף פתוח,זה לא הסוף.
אם הסוף היא נקודה.תם.סיום.זה סוף.
חזרנו לשאלה להיות או לא להיות.
לא ידע
תמיד הפתעות
כתיבה יפה ומרגשת …משפט חזק של המינגווי….כותבת מוכשרת בחסד
בחרת צביה סוף נפלא…
להשאיר את המילים על החוף,
שאין לא סוף, מול הים הפתוח…
הלוואי צביה שלא יהיה סוף לכתיבתך ולדמיונך היצירתי.
עלי והצליחי. את היודעת לצייר במילים דמיון, חוויות ורגשות…
יישר כוח!!!