פרחי אמנון ותמר

סיפור קצר על אכזבה
צילום של צביה
צביה גולן

באגדות זה נשמע אחרת. אין בכך שום ספק.

אומנם הייתי כבר נערה, כבת שבע עשרה, ובכל זאת עדיין האמנתי שפיות טובות מסתובבות חופשי בעולם, ומגשימות חלומות גדולים של נערות קטנות. אומנם היו כמה פעמים שהפיות הכזיבו, אבל עדיין האמנתי בהן בכל ליבי.

אז האמנתי.

שיהיו פרחים ורודים מסביב, וקרני שמש תחדורנה מבעד לווילון הלבן השקוף למחצה.

למען האמת לא הייתי סגורה על מזג האוויר בחלום הזה שלי. לפעמים חשבתי שבאמת תזרח השמש, אפילו במלוא עוצמתה, אבל לפעמים חשבתי שדווקא הגשם יכה בחלון הסגור. גם לא הייתי בטוחה מה עדיף? בשעות הבוקר, כשאני ערנית ויודעת בדיוק מה קורה, או אולי דווקא באישון לילה, כיאה לדברים כאלה?

כך או כך, היו לי כמה דברים ברורים באגדה שיצרתי לעצמי במשך חודשים ארוכים:

המיטה תהיה רכה, הסדינים לבנים, המזרן נוח, כזה שיקמר את גופי הצעיר בתוכו, הכרית שלראשי תהיה מלכותית. ופרחים ורודים יהיו פזורים מסביב, ללא קוצים. פרחים, לא שושנים קוצניות. אולי פרחי אמנון ותמר. כן, חשבתי לעצמי, פרחי אמנון ותמר זה מושלם. ושיהיו ורודים. כמו אלה שצמחו בשביל שהוביל לבית ילדותי, שם בגבעתיים.

והוא? הוא יהיה עדין. גבוה. חסון.

חסון, אבל עדין.

עטופה בחלומות הנעימים האלה, הסתובבתי כסהרורית ימים ארוכים.

הפרטים, מלבד פרחי האמנון ותמר, היו לקוחים מאותם עיתוני "סינרומן" שהגיעו לידיי בסתר. אימא לא הייתה מאשרת עיתונות כזו בבית. בשום אופן לא! אבל אני השגתי אותם מחברות, משכנים, מכל מקום אפשרי. העיתונים היו מלאי אגדות, בדיוק כמו הראש שלי. סיפורים רומנטיים מתוקים, על אהבה שאז עוד האמנתי בתום לב שהיא קיימת.

בלילה, לפני שהייתי נרדמת, היו התמונות מהעיתון כל כך מוחשיות, עד שידעתי בדיוק איך תהיה הפעם הראשונה שלי.

הפרטים היו מוכנים לי בראש. עכשיו נותר רק לבצע.

הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים טובות. לא כל כך גבוה, למען האמת, גם לא ממש חסון.

בדיעבד גם הבנתי שהוא ידע היטב שאם אימא תגלה שהוא מחזר אחריי, היא תשים לזה סוף.

בשבילו הייתי עוד כיבוש. נערה צעירה עם חלומות.

אל המקלט המעופש וחסר האור והאוויר, הוא הוביל אותי מבלי שיכולתי להתנגד.

הוא אמר: "אולי אין שם וילון שקוף, אבל שמתי שטיח, ואפילו מיטה סידרתי לנו."

הייתי מהופנטת! האם קרא את חלומותיי? או אולי סיפרתי לו עליהם?

ירדנו במדרגות הלולייניות.

שבוע לפני כן תמה המלחמה, זו שתירשם בהיסטוריה שלנו כמלחמה הקצרה והמפוארת מכל מלחמות ישראל. שקי חול היו פזורים בכניסה למקלט, חלקם קרועים, החול ריצף את המדרגות. במקום הפרחים הוורודים.

מתקרת המקלט התנדנדה נורת חשמל בודדה, אורה מרצד, רגע לפני קריסה.

שטיח אכן היה שם. דהוי, קרוע בקצוות, וריח העובש מקירות המקלט דבק גם בו.

כרית לא הייתה שם כלל.

מיטת העץ חרקה תחת כובד משקלנו.

כששלולית דם קטנה נקוותה במזרן הקשה באבחה אחת, ידעתי:

הפיות הטובות הכזיבו שוב.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. צביה יקרה,
    פעם אחר פעם במסע חיינו אנו חווים את המשפט; חלומות לחוד, מציאות לחוד…
    הסיפור נוגע ללב ופוצע מעט, וכמעט שאין נערה שלא חוותה אותו…אך יש לצאת חזקים ומחוזקים ולהבין שהשריטות של נשמתנו הן החוזקות והתובנות שניקח עמנו להמשך המסע.

  2. מטלטל…..חלומות נעורים שהפכו מוורוד לשחור. תודה צביה !!

  3. כתוב בכשרון כמו תמיד ..אכן פוצע ולקוח מחיינו האמיתיים …..מוכשרת ומקסימה

  4. חלומות תמימים של נעורים אל מול מציאות עגומה. כתיבתך כנה ונכנסת ללב . יכולתי ממש לחוש את רגשותיה של אותה נערה.

  5. לא תמיד חלומות מתגשמים. המציאות שבה הנערה חווה עולה על כל דמיון. מספיקה טיפת דם כדי לזעזע את הנפש. צביה את סופרת מוכשרת שמצליחה בכל פעם לגעת.

  6. מסר שכנעת ישר בלב בלי התקדמות, תיאורי רקע, וסיכומים מגיעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה