עשר מדבקות

נשארו לי מקסימום עשר מדבקות. אולי קצת יותר.

דפקנו בדלת. איש מבוגר פתח לנו. כשנכנס פנימה שמענו אותו מפשפש בארנק שלו. סשה הביט בי בעיניו הכחולות, היפות, וקרץ אליי. חייכתי אליו חזרה.

"בבקשה", הושיט לנו האיש שני מטבעות של שקל. סשה החזיק את הקופה הכחולה בידו ואני את המדבקות. ניסיתי לקלף אחת כששמעתי אותו מכחכח בגרון ואומר בקול מלא ביטחון: "סליחה… לאדוני יש טעות. זה עשרים שקלים".

המדבקה נתקעה לי בקצוות ולא ממש רצתה לרדת מהנייר. כשהרמתי את פניי מעלה ראיתי את האיש מביט בסשה במבט מוזר. הוא לא כעס. גם לא פחד. ואז הוא הרים את ידו, שלשל מטבע אחר מטבע לקופה הכחולה וחייך בנימוס. "תודה", אמר ומיהר לסגור את הדלת. "רגע, המדבקה שלך!", קראתי אחריו, אבל הוא הניד בראשו וטרק לנו את הדלת בפרצוף.

סשה רתח מכעס ושעט במדרגות למטה בלי לחכות לי. כשהגענו לרחוב תפסתי אותו בשרוול ואמרתי בכעס: "למה שיקרת לו?".

"עזבי, את לא מבינה כלום", הוא ניער בחוזקה את השרוול והתחמק מלהביט בי.

"אם אתה ממשיך עם זה אני לא באה איתך", צעקתי אחריו.

זה לא היה פייר. היינו צוות. ואם התחלנו את המסלול ביחד אנחנו חייבים לסיים.

"את חכי כאן, אני אעלה לבד הפעם", הוא אמר ורץ לעבר הבניין הבא מבלי שהספקתי להגיב.

סשה חזר כשחיוך של ניצחון על פניו, מנפנף לי מול הפרצוף בשטר נוצץ של עשרים שקל. "את רואה? אפילו לא ביקשו את המדבקות שלך!".

"זה לא בסדר!", דמעות עמדו לי בגרון כשניסיתי להשיג אותו, "בכל שנה אנחנו עושים את זה ואף פעם לא ככה, אז למה עכשיו?".

סשה נעצר, הפנים שלו היו אדומות מכעס. "כי נמאס לי להיות פראייר, זה למה! כל שנה אוספים את הכסף, נותנים ליוחנן הזקן, ומה מקבלים בתמורה? כלום!".

"אבל זה בשביל הקרן הקיימת!", זעקתי, "נוטעים בכסף הזה עצים!".

סשה חזר אחרי בקול מלגלג: "נוטעים בכסף הזה עצים…". הוא עצר רגע ולקח נשימה עמוקה כשהוא מתבונן סביב בשיכונים האפורים שהקיפו אותנו. "את רואה כאן עצים?!".

משכתי בכתפיי במבוכה וניסיתי להבין מה עובר לו בראש. "אף אחד לא אמר שהעצים האלה יהיו בשבילנו…". ופתאום תהיתי למה באמת.

דידיתי אחריו כשפנה לעוד שיכון. "את באה או לא?". השפלתי את עיניי והנדתי את ראשי בשלילה. הוא נחר בבוז ועלה למעלה.

כשחזר פניו זעפו. הוא תלש מידיי את דף המדבקות והתעצבן כשהבין שקרע אחת. ואז רץ חזרה פנימה לתוך הבניין.

סשה חזר עם שלל. הקופה בידו האחת וערימה של שטרות בשנייה. "אלה אנשים טובים, כאלה אני אוהב. לא מבינים כלום מהחיים שלהם".

סשה התחבא מאחורי ארון חשמל אפור. מתוך הכיס הוציא ממחטה והתחיל לנער את הקופה כדי לדלות מתוכה מטבעות.

"אני הולכת הביתה! גם ככה נגמרו כל המדבקות", אמרתי בכעס והתחלתי לצעוד לכיוון הבית.

"רגע! חכי!", סשה רץ אחרי, מתנשף, "עשיתי את זה בשביל שנינו!". העיניים הכחולות הבהירות שלו הביטו בי, מלטפות לי את הפנים בעצב היפה שלהן. הרגשתי שריר קטן, קופץ לי במקום של הלב.

למחרת הפקדנו את הקופה המלאה במזכירות של בית הספר. קיבלנו מדבקת כוכב זהב כי אספנו הכי הרבה כסף.

שנאתי את הסוד שלי ושל סשה. הסוד הזה שעשה לי טעם רע בפה.

כל פעם שקנינו מהכסף הזה פיצה או פלאפל, כאבה לי הבטן נורא, אבל חייכתי.

חייכתי כי סשה חייך אליי חזרה, ואהבתי את העיניים הכחולות היפות העצובות שלו, שליטפו לי את הלב ורשרשו בתוכו כמו מטבעות גנובות מתוך קופה שנועדה לנטיעת עצים. עצים שאף פעם לא ראינו. לפחות לא בשכונה שלנו.