בזכות האב

על סיפור חייו של עמנואל הרוסי
תמונה של משה
משה גרנות

בני דורי ואנוכי שרנו את שיריו ופזמוניו של עמנואל הרוסי, מבלי לברר מי המחבר, ואף לא ידענו שאת שיריו הלחינו נבחרי מלחינינו מרדכי זעירא, משה וילנסקי, יששכר מירון. שרנו את "דודה, הגידי לנו כן", "שכב בני", "בונים סוכה", "קציר בעמק", "שקט, שקט, שקט, שקט, החנוכייה דולקת", "למה, למה, למה עזבתני". הוצאת "צבעונים" ההדירה את "שירים ופזמונות" של עמנואל נובוגרבלסקי, הלא הוא עמנואל הרוסי, ועתה היא מפרסמת בספר "מחברות עמנואל הרוסי – שירי ניקולאייב ואודסה 1924-1912" את השירים שחיבר המשורר בעיר ניקולאייב שבה נולד, ובאודסה, העיר שבה למד.

חשיפת כישורנו של הילד עמנואל לא הייתה מתאפשרת לולא מסירותו של אביו, שלימדוֹ עברית בהברה ספרדית, שלא הייתה שפת אימו, אלא שפה נרכשת. האב אסף את השירים שכתב הילד, והעניק לקובץ את השם "מחברות עמנואל הרוסי", על משקל שמו של המשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי, שם שעמנואל נובוגרבלסקי אימץ לעצמו בהגיעו ארצה. השירים שכתב בעברית הילד בן השש הדהימו את האב, והוא החליט להביאו לאודסה כדי להראותו לבחיר שירת התחייה העברית – ח"נ ביאליק.

עמנואל, שהעברית היא לו שפה נרכשת, ממשיך לכתוב שירים בעברית. קשה להאמין שילד בן תשע מסוגל לכתוב חרוזים עזים כדוגמת: "הקיצו חשמונאים / וקחו את החרב / הגירו והכריתו / את זאב הערב // נתקו מוסרותיכם / בחמה וזעם / אמרו לאויביכם / רק עד הפעם". ("אל בני ישראל", עמ' 17). הילד עמנואל כותב שירים שמחים לפורים ולחנוכה, אך הוא גם ער מאוד לצד האפל של החיים, הוא מבכה את גורלם של היתומים: "הקור בתוקף שורר בחוצות / הרוח ייליל יבכה תמרורים / השלג יחבוש מגבעות לבנות / לגגות ולענפי העצים", ויושם לב לציור היפה של הגגות והענפים המכוסים בשלג, כאילו חבשו מגבעות לבנות. בקור הנורא מהלכים היתומים ערומים ורעבים.

מעניין כיצד בהיות עמנואל רק בן 12, הוא מתלבט בשאלה ששואל קוהלת ושואל המלט: האם החיים כדאיים? האם יש חדש תחת השמש?: "יש אומרים למה לחיות? / יומם יומם נראה שמש / לילה לילה נראה לבנה, / אין חדשות, אין חדשות". עמנואל היה עד לפוגרום שמשפחתו ניצלה ממנו, והוא כותב: "שיר לדם שנשפך חינם! / שיר לגולגלות מנופצות בקיר! / נאקו, נאקו, הרבו נהמה! / סלה והלל, סלה ושיר". בשיר אחר הוא מתאר כיצד "גוי טוב" מסרב להמשיך להחביא יהודים שמא יבולע לו; בשיר "זה עתה ראיתי" הוא קורא לנקמה ברוצחי היהודים.

ליד שיר ניהיליסטי בשם "עתיד והווה", שממנו משתמע שאין תקנה לעולם, אלא בחורבנו ובבריאת עולם חדש, עמנואל שר "המנון לשירה", מזכיר את טשרניחובסקי שהאמין כי העולם ייגאל בשיר ומנגינה. כמו כן יש בקובץ כמה שירי אהבה: "שלי את, לא.מ."; "ילדתי", שבו הוא מכנה את אהובתו "אלילה", ומביע נכונות להיות לה עבד. עמנואל הצעיר טעם גם את טעמה של קנאה, כאשר זאת שאהבה אותו, עוברת על פניו עם אחר, וממש מתעלמת ממנו. וכן, היה לו מן הסתם פלירט עם נוכרייה, אבל הוא התעשת, שהרי היא נציגת האויב, הגוי שרוצח ומשפיל יהודים.

עמנואל מתאר בתמונות מבהילות את הרעב שפקד את אודסה, ובקטע פרוזה הוא מביא תיאור מצמרר של ערימת גוויות של אנשים שמתו מרעב ומקור, והוא נדהם שליבו גס במראה, והיה לאבן. בקובץ נמצא גם ארבע סונטות אחת מהן מוקדשת לר' יהודה הלוי.

עמנואל איננו שוגה בחלומות באשר לעתיד המצפה לעם ישראל במולדתו המתחדשת, הוא מזכיר בשיריו את קורבנו של טרומפלדור, שציווה במותו לבנות את הארץ, הוא מתאר כיצד שומר עברי, החס על שנתם של החלוצים, נרצח על ידי חמישה ערבים חמושים. מסתבר שגם באמריקה אין לתלות תקוות גדולות. הפועל החירש בן ה-25, פאול רדה, הוא מובטל, חושש משוטרים, מקנא בשבעים, ומבלה בבתי זונות.

בטרם עלה ארצה נעצר עמנואל באשמת ציונות סוציאליסטית. החוקר במעצר היה יהודי שלמד כמוהו בתלמוד תורה, ובסיוע אשתו הוא מצליח לקרוא את הפואמה של עמנואל "ילדתי". כידוע, המזל האיר לעמנואל פנים, ובמקום להימֵק בסיביר ברעב ובקור, הוא עלה ארצה ב-1924 במסגרת חילופים בין אסירים יהודים בעלי אשרת עלייה, לבין אסירים רוסים שנשפטו על ידי שלטונות המנדט.

השירים הראשונים בקובץ מרשימים בעיקר משום שמדובר בילד ובנער שכותב שירה בשפה נרכשת, לכן שגיאות דקדוק ומעידות פואטיות מתקבלות בהבנה. בהמשך כתיבתו נמצא נושאים מגוונים יותר, וגם גיוון פואטי וז'אנרי, אבל נמצא בשירים שגיאות דקדוק, וגזרת מילים שלא כדרכן (כגון "רועבת", "ממרמרין", "גרסנים"). רק בעלותו ארצה, לאחר תקופת חלוציות קצרה, חזר אל הכתיבה שמתקרבת ל"אריות שבחבורה", בני גילו – אברהם שלונסקי, מרים ילן שטקליס, עזרא זוסמן, גבריאל טלפיר, אברהם חלפי, אבות ישורון וחיים לנסקי. עם עלייתו ארצה ב-1924 קפצה שירתו קדימה. בתחילה עבד כסוור בחיפה, ייבש ביצות ליד זיכרון, ורק כאשר חלה בקדחת, התנתבו חייו לכיוון שאליו נועד – כתיבת שירים ופזמונים לתיאטרון "הקומקום" ולתיאטרון "המטאטא" בחסותו של אביגדור המאירי, שאותו הכיר כבר באודסה. באותם ימים הוא צמצם את הפער בינו ובין המשוררים הללו, כשהוא מחבר שירים שנגעו לליבם של חלוצים ובונים.

התרגשתי מאוד לקרוא את שיריו של הילד והנער עמנואל נובוגרבלסקי-הרוסי, ואני מניח שכך יחוש כל מי ששירה עברית נוגעת בנפשו.

ולסיום, כמה מילים על הפרוזודיה של הקובץ, המוכיח (אם יש עדיין צורך…) שאפשר לכתוב שירים חרוזים וקצובים בלשון מדויקת, ולהביא באמצעותם הגות עמוקה. השירים בקובץ חרוזים, לפעמים במבנה אסוננטי (האלם – האלה; דשא – לגשת). יש בקובץ שימוש באנפורות (אז, אז; זה, זה; היום, היום; רק, רק). האנאפורה היא בת דודה של הפזמון, והוא מופיע הרבה בקובץ.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. ולהעשיר אותם בידע ספרותי מקיף, אחרי קריאה מעמיקה של הספר עצמו, יוצרת חווייה לקורא המאמר. גם מבלי לקרוא כלל את הספר.

    1. זה מסוג הספרים שאני לא אקרא במלואם. אבל טוב לדעת שקיים. מעניין לדעת על המחבר ועל עיקרי התוכן. מלמד לשמוע חוות דעת מומחה. יש הרבה ספרים שבדיעבד הייתי מעדיף לדעת עליהם בדרך כזאת.

  2. יואיל המחבר המכובד לכתוב מידי פעם גם על ספרים יותר מדוברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך