בדידות מספר שתיים

סיפור קצר על בדידות מסוג אחר
תמונת אלן

מעניין מה בדידות ממושכת יכולה לעשות לבן אדם. כשאני אומר "ממושכת" אני לא מתכוון לזאת שהרגשתי אתמול שחיכיתי לקו 6 בתחנת אוטובוס מתחת לבית שלי. גם לא לזאת של הפרידה מסיגל אחרי שלוש שנים, אפילו שסיגל הייתה כל חיי. זאת בדידות שיש לה שם, צורה, אולי אפילו טעם.

אבל לא על זה אני מדבר, אתה מבין? לא מזמן מצאתי בדידות מסוג חדש. פגשתי אותה בפעם הראשונה בטיול אחרי צבא. בטיול ההוא שיצאתי אליו בדיוק בגלל הבדידות הראשונה. בטיול ההוא אמרתי לעצמי שכמות החברים שאיתם אסע תעיד על כמות הבדידות שאין לי. ואז באחד ההוסטלים, באחת הערים, באחת המדינות, אני כבר לא זוכר. בשעות הצהריים, על ספסל שחור, ישב איש עם שיער לבן.

הוא ישב בלי טלפון ביד או משהו לשחק אתו בשביל להעביר את הזמן. בלי שותף לשיחה בשביל לספר על אירועי היום, או אתמול, או מחר. יכולתי לבהות בו שעות, אבל החלטתי שזה לא מנומס, אז במקום זה החלטתי פשוט לשבת לידו. אם כבר לא מנומס אז עד הסוף. ישבתי קצת יותר מדי צמוד, קצת פחות מהמרחק הנורמלי שאתה לוקח כשאתה יושב ליד אנשים שאתה לא מכיר. רק בשביל שיסובב את הראש. אבל הוא לא סובב. התקרבתי עוד קצת עד שיכולתי להרגיש את חום הגוף שלו. ניסיתי להסתכל לכיוון שאליו הוא הסתכל, אולי אראה משהו מעניין, אבל גם לא. בעולם מקביל הוא כבר מזמן היה רואה במחווה שלי ניצוץ של לעג, אבל מסיבה כלשהי נוכחותי לא הפריעה לו להמשיך להתרכז במשהו לא ברור.

אחרי דקות של שתיקה וקירבה מביכה מאוד בשבילי ולא כל כך בעבורו, הוא סובב את הראש ובמבטא שלא היה לי פשוט להבין שאל לשלומי. כן כן, שאל לשלומי. לא למה התיישבתי, או למה כל כך קרוב. סתם לשלומי. עניתי, וככה התגלגלה לה השיחה. אז על מה הייתה השיחה, אתה שואל? אני לא זוכר מילה במילה, כי זה היה בין הפייסל של הבוקר לאחד של הצהריים, ואלה השעות שהכי קשה לזכור. אבל אני כן זוכר שקראו לו מתיהו, מאוסטרליה, בן 45. כבר עשר שנים מטייל לבד בעולם.

לא הרגשתי שהנוכחות שלי הייתה חשובה באותו הרגע. כאילו זאת לא הפעם הראשונה שהוא מדקלם את הסיפור שלו, בפניי או בפני עצמו, אני מניח. הוא סיפר לי על חודשים בלי לשמוע את הקול של עצמו, כי בחר לא לדבר. על ההנאה מהדברים הקטנים, כי לא חיפש משהו אחר. כמו פרפר שעף קרוב מדי לאף שלך, או ענן בצורה מצחיקה. חוויות בלי סוף, ממקומות ששמעתי עליהם רק בטלוויזיה. אבל את אף אחת מהחוויות האלה הוא לא חלק עם אדם אחר. לא היה לו צורך בחברת מישהו אחר בשביל ליהנות ממה שיש. היית מאמין? היכולת להשלים לעצמך את מה שחסר לך. או בכלל לא להרגיש שהוא חסר מההתחלה.

בתוך כמה דקות הוא העביר אותי בכמה מהתחנות המרכזיות בחיים שלי. מהתחנות האלה ששמחתי לעבור ולא לעצור בהן. ולכל התחנות האלו היה משהו משותף מובהק מאוד. האחד שרציתי להתחמק ממנו. זה היה הרגע שהכרתי את הבדידות השנייה – הבדידות מבחירה. לא כזאת שבוחרת בך, אלא אתה בה. לא כזאת שתרצה לברוח ממנה, אלא כזאת שרק תרצה שלא תיגמר. בדידות שלא רוצים לחלוק עם אף אחד. כזאת שאין צורך למלא בה כלום. שאין לה אורך או זמן. בדידות של בחירה.

אתה מבין? לא? כך אמרתי לבחור הצעיר שהתיישב לידי באחד ההוסטלים, באחת הערים, באחת המדינות. בשעות הצהריים, על ספסל שחור. הבחור שהתיישב קצת יותר מדי צמוד, קצת פחות מהמרחק הנורמלי שאתה לוקח כשאתה יושב ליד אנשים שאתה לא מכיר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

    1. מקסים ממש, הגעתי לסיפור במקרה, אם תמשיכי לפרסם אני אקרא יותר באתר 🙂

    1. כמה קשה הבדידות, מזל שהכתיבה יכולה להפיג אותה. כתבת מדהים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חתימה על חוזה

Nda

חשיבותו של הסכם סודיות