לכאוב, לכתוב, להתרגש

זה מתחיל בבערה פנימית, בתשוקה בלתי נשלטת, בכאב פיזי, בחבלי לידה, בחוסר תיאבון ובשינה טרופה. זה ממשיך במלחמה פנימית עם עצמך: לקום בארבע לפנות בוקר אל המחשב או לחפש נייר ועט במגירה שעל יד המיטה? ומה אם קר בחוץ ויורד גשם? לצאת מתחת לפוך זו משימה קשה ביותר, אבל מה אם לא מצאת נייר ויש לך רק איזו קופסת אקמול מעוכה שאין עליה מקום לכתיבה, והעט שבמגירה לא כותב, וזנב העיפרון שמצאת חסר חוד?

לעצור בשולי הדרך באמצע הנהיגה ולהוציא את הפנקס הקטן ואת העט ממש ברגע זה, או להמשיך בנסיעה ולהתפלל שהרעיון לא יברח, שהרצף יישמר ושהרעיון הבא יזרום כשכבר תגיע הביתה?

ומה אם לא? אולי תשכח אם לא תעלה על הכתב את הדברים ממש ברגע זה? אז לצלצל למישהו ולבקש שיכתוב במקומך? זה לא אותו דבר, אתה הרי יודע טוב מאוד שאף אחד לא יכתוב את זה כמוך. מצד שני, לכתוב תוך כדי נהיגה?!

כך או כך או כך, זוהי סכנת נפשות! בר דעת ידע להיזהר. שומר נפשו ירחק.

מנגד יעמוד ההיגיון, ובדברי חלקות ינסה לשכנע: אז תכתוב עוד רעיון, יופי, ומה אחר כך? תכתוב ספר? נהדר. ומה אז? תעמוד מן הצד בחנות הספרים ותראה אנשים זרים שלוקחים את הספר שלך ליד, מחללים את דפיו, לעתים מעיפים מבט אל הכתוב באחוריו, ומניחים אותו חזרה על המדף? הוא לא מוכר. אתה, מה לעשות, לא מוכָּר. אתה לא עמוס עוז, חביבי, תשלים עם העובדות. אז בשביל מה לקום באמצע הגשם? בשביל מה לעצור בצד בכביש שש? זה מסוכן, ומאוד לא פרודוקטיבי.

אבל הבערה הפנימית הזו, האש המכלה את הכול, לא עוצרת ולא מקשיבה. ללב יש חוקים משלו ואתה כותב בדם, לא בדיו ולא במדפסת. החוויות שעברת מחפשות מפלט על הדף.

ואתה כותב. את הנשמה שלך אתה כותב על הדף. לוקח חוויות מהחיים, מתאר, מוסיף, גורע, כותב ומוחק, משנה, ושוב חוזר, ושוב כותב, כל הזמן, גם כשאתה מול המחשב וגם כשאתה לא. אתה כותב בראש, ואין לך מנוחה. אתה נכנס אל תוך הדמויות, מרגיש אתן, בוכה אתן, צוחק אתן, כואב את כאבן, שמח בשמחתן, ואט אט הופכת כל דמות להיות מחוברת אליך, להיות אתה,  מעין עיסה דביקה של זיכרונות, אירועים, רגשות, מאוויים, סודות אפלים, שקרים מרים, גן עדן אבוד.

ואז אין אפשרות אחרת. הדברים צריכים לצאת לאור, לעבור עריכה, להתאגד תחת כריכה, איור, שם, קומוניקט, ובעיקר – תפילה והמון אהבה.

הספר שלך בחנויות.

ופתאום כבר לא אכפת לך שאנשים זרים נוגעים בו. להפך. אתה מייחל לזה. הספר שלך קיבל חיים משל עצמו, ואתה מאבד שליטה על מה שיקרה לו, אבל ממשיך ללוות אותו כמו הורה מודאג שמלווה את הילד שלו בצעדיו הראשונים.

אבל אז זה קורה שוב.

הבערה הפנימית, התשוקה הבלתי נשלטת, הכאב הפיזי, חבלי הלידה, חוסר התיאבון והלילות מחוסרי השינה. הכאב, האושר, הצער, השמחה, הכול שם, במנה גדושה, ואתה שוב קם בארבע בבוקר, או כותב רעיונות על קופסת אקמול מעוכה שמצאת במקרה, או לוקח סיכון ועוצר בשולי הדרכים. כי האש השורפת הזו מחפשת מפלט אל הדף.