מהנה ומעורר השראה

ביקורת ספרים: "מבחר הסיפור היהודי" / בני דון-יחייא
תמונה של משה
משה גרנות

הספר "מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים" (הוצאת אלומות, 2019) מאת בני דון-יחייא מחולק ל-130 נושאים, המופיעים בסדר האלף-בית, מ"אהבת האדם" ועד "תשובה", ובאמצע – מכל טוב: "אמת ושקר", "גאווה", "דתיים וחילונים", "היצר הרע והיצר הטוב", "חוטאים וחטאים", "חסידים ומתנגדים", "ייחוס", וכו'. הקורא צריך רק לברר לעצמו באיזה נושא הוא מתעניין, ובקלות ימצא סיפורים מתאימים על פי האות הראשונה של כותרת הנושא.

בלי ספק, חלק מהסיפורים נשמעים מוכרים לקורא העברי (רשימת המקורות שעליהם מסתמך הספר מופיעה לפני סקירת הנושאים), אבל המחבר כתבם מחדש, ערך אותם וגם קיצר – כך שרק העיקר, הלוז, מובא לקורא בצורה ברורה ובשפת ימינו. הסיפורים בספר קצרים מאוד, מעטים מהם תופסים עמוד שלם, אחדים אפילו רק שורות בודדות, ודומים יותר לאמרת כנף, או לפתגם מאשר לסיפור. לדוגמה: "רבי אברהם אבן עזרא נהג לומר: העבר – אין, ההווה – כהרף עין, העתיד – עדיין. אם כך – דאגה מניין?" (עמ' 68); "מה בין חסיד למתנגד? נוהגים חסידים להקשות זה באוזני חברו: החסיד ירא מריבונו של עולם, והמתנגד ירא מהשולחן ערוך" (עמ' 142).

מה שהרשים אותי עד מאוד בקובץ הסיפורים הזה הוא הרמה המוסרית המדהימה של האישים המוזכרים בהם – צדיקים, אדמו"רים, דיינים, רבני ערים, וסתם עמך, רובם חסידים. הקורא תוהה אם ייתכן שרמה כזאת של מוסר, הגובלת לעיתים באלטרואיזם, אפשרית בכלל, או שמא הסיפורים הגביהו את קומתם המוסרית של גיבוריהם לרמה על-אנושית. משתמע מהסיפורים שהרמה המוסרית המופלאה הזאת נובעת מהמחויבות האמונית – לאמור: התורה והמצוות גרמו ליחסי אנוש מופלאים, ועובדה זאת עומדת בניגוד גמור לטענה של ישעיהו ליבוביץ', שכביכול המוסר והמצפון האנושי הם עבודת האדם (במקום האל), וחשודים כביטוי לעבודה זרה, רחמנא ליצלן (ראו מראי מקום ודיון בטענתו זו של ליבוביץ' בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן, 1993, בעמ' 49-33).

להלן כמה דוגמאות לרמה המוסרית מעוררת ההתפעלות של האישים המוזכרים בסיפורים:

רבי עקיבא אייגר נותן את גרביו היבשים לעגלון שנרטב בבוץ, והוא עצמו הולך יחף; וכשאורח שופך בטעות יין על המפה, הוא מצטרף ושופך גם כן, כדי לא להביכו ולביישו.

רבי ישראל מסלנט מבקש לקצר ארוחה אצל גביר מתוך דאגה למבשלת, כדי שתוכל להגיע לילדיה לפני שילכו לישון.

אשתו של רבי זושא מאניפולי נתנה בד לחייט כדי שיתפור לה שמלה. כשהתבררה לה מצוקתו ביחס לבתו הכלה, היא נותנת לחייט את השמלה במתנה. רבי זושא דורש מאשתו שגם תשלם לו על עבודתו.

הרב אליהו חיים מייזל הטריף עוף של אישה ענייה, ועל כן פיצה אותה מכספו. במקרה אחר הוא הכשיר עוף שלא הייתה בו מרה, כי ליבה של האישה היה מר עליה: בנה חולה, וזקוק למרק עוף, ולשם כך היא לקחה הלוואה.

רבי משה לובש בגדי איכר, מביא לאלמנה ענייה עצי הסקה, ומסיק לה את התנור תוך שהוא מתפלל תיקון חצות.

רבי אליעזר רוקח נהג לכסות את פניו בטלית כשבאים אליו מתדיינים. הוא לא רצה לראות את התובע והנתבע, שמא מראה פניהם יגרום לו משוא פנים בדין.

רבי זאב וולף מזבאריז מחליף את העגלון בשמירה על הסוסים כדי שזה לא יקפא מקור.

הרב קוק לא היה מוכן לענות לפקיד בעיריית ירושלים שבא אליו עם שאלה בהלכה, כי הוא בא בשעות העבודה שלו, ויש בכך משום גזל.

הבאתי לעיל רק חלק מהמעשים המוסריים של האישים המוזכרים בסיפורים, אבל הסיפורים מעוררים התפעלות גם משום שהם חושפים חוכמת חיים:

רב כותב המלצה לספר לא ראוי כדי לא לבייש, אבל נותן לקוראי ההמלצה רמז לכוונתו האמיתית כאשר הוא חותם רחוק מנוסח ההמלצה, וכל כך למה? "מדבר שקר תרחק".

פריץ שואל את הבעש"ט אם הוא יודע לנבא את יום מותו. הבעש"ט הבין שכל מועד שיציין יגרום לפריץ להתנכל לו, ואפילו להורגו, לכן הוא ענה: יום אחרי שאני אמות – ימות גם הפריץ.

הבעש"ט יעץ: אם תרצה להאריך ימים, אל תשאף לפרסום.

הסיפורים מתארים את מידת הענווה של הצדיקים, וגם את הסובלנות שלהם כלפי מי שאינו מקפיד על המצוות: כך נהג הרבי מגור; "החפץ חיים" מרשה שיגנבו את ספריו; רבי שמואל מסלנט מרשה לאב לקבל סיוע מבניו באמריקה שאינם מקיימים תורה ומצוות, שהרי הם כן מקיימים את מצוות כיבוד הורים.

מעלתם המוסרית הגבוהה של גיבורי הסיפורים וחוכמתם בולטת בעיקר לנוכח העובדה שהם חיו בסביבה מפלה ועוינת שידועה לנו מדברי ימי הגלות הספוגים בדם ודמעות, והיא מרומזת גם בספר שלנו: גויים זורקים אבנים על רבנים (עמ' 127); את השופט הגוי חייבים לשחד, גם כשברור שהמתדיין היהודי זכאי (עמ' 310), וחתונה של גויים מתאפיינת בשכרות ובמכות ליהודים (עמ' 278).

את הספר הזה הקדים "מסביב לשולחן" (אלומות-דני ספרים, 2017), שעניינו דרשות על פרשת השבוע. אבל בני דון יחייא התפרסם – מלבד הספרים בתחום התמחותו כעורך דין לדיני משפחה, ירושה ועזבונות – גם בתחום ההומור, הן בכתיבה (חלק נכבד מתוך 11 הספרים שפרסם), והן בשני מופעי סטנדאפ שהעלה – "טובים השניים" ו"צחוק הגורל". ובכן, גם הספר נשוא רשימה זו איננו חף מהומור – הרי כמה דוגמאות:

עני מתארח אצל גביר קמצן, והקציצה שקיבל רובה לחם. העני שואל האם צריך לברך "המוציא לחם מן הארץ" (עמ' 49).

שואלים יהודי האם מותר לשאת את אחותה של אלמנתו (עמ' 191).

ילד מתבקש לומר את אותיות האלף-בית הפוך. הוא מוכן לעשות כן רק אם מבטיחים לו כסף. המסקנה: עם תכונה כזאת הוא נועד להיות איש ציבור (עמ' 200).

רב שאיננו תלמיד חכם דומה לקב"ה, למשה רבינו ולאריסטו. כיצד? לקב"ה – כי אין לו דמות גוף; למשה – כי הוא כבד פה; לאריסטו – כי גם הוא לא מבין בגמרא ובפוסקים (עמ' 291).

המפגש עם הנשמות הטהורות שמאכלסות את הסיפורים גורם לקורא נחת רוח, אבל אם יורשה לי, אמליץ בפני המחבר שבספרו הבא יכלול גם סיפורים על נשים חכמות (יש קצת רמזים בספר), וכן, על אחינו הספרדים (מוזכרים בספר שני חכמי ספרד מימי הביניים – הראב"ע והרמב"ן – עמ' 68, 151) ויוצאי ארצות האסלאם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. או הגותי
    לבין ריכוז של אמירות של כל מיני אנשים בענין מסוים.

    1. ראויה ואני בעדה
      יש גם נשים בעולםשלהן תרומה גדולה בכל התחומים
      מה שלא כל כך ברור לחלק מתעצם בחברה שלנו

      1. באמת בעולם הדת האישה מקופחת, ועובדה זאת באה לידי ביטוי גם בעולם התרבות של אנשי דת, כמו בסיפורים שבני דון יחייא מביא. הוא כמעט שאיננו מזכיר שום אישה חכמה שיש לה סיפור יפה, והרי עולם התורה לא יכול להתקיים ללא עבדות מרצון של הנשים. העולם המודרני והדמוקרטי מנסה להשתחרר מהאטוויזם הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך