מה נשתנה? (3)

ענייני הלב והרוח בספר "הכומתות השחורות" של אריכא
תמונה של משה
משה גרנות

בשני הפרקים הקודמים עסקתי בדמויות הטירונים והמפקדים בראשית ימיה של מדינת ישראל כפי שהן מתוארות ברומן "הכומתות השחורות" מאת עמוס אריכא. קריאה עכשווית של הספר מאפשרת לנו לבדוק מה השתנה בצה"ל ובחברה הישראלית בכלל מאז ימיה הראשונים של המדינה. מה שכפי הנראה לא השתנה הוא הכמיהה לאהבה. מקומה לא נפקד כמובן מחייהם של החיילים הצעירים, על כך וגם על כמה קרני אור אחרות אבקש לספר בפרק זה החותם את הסדרה.

יואל, גיבור הספר, וגילה היו זוג מגיל ארבע עשרה. עם גיוסו לצה"ל מסכימים השניים שאין לחברות שלהם עתיד. לפני הפרידה גילה מעירה שאין ליואל סיכוי אצל שירה היפה והחכמה, כי היא גדולה עליו בכמה מידות. יואל מסכים עם דבריה, אך ליבו נוהה אחרי שירה. כשהוא פוגש אותה בבסיס מרכוס שבחיפה, נרקם ביניהם קשר אמיץ, הגם ששירה מחזיקה אצלה את כל הקלפים, כשרפליקות פמיניסטיות (עכשוויות) נשמעות מפיה. היא לא מוכנה להתאהב ביואל, אך בסופו של דבר הם מתעלסים במחנה מרכוס, ובהמשך גם בווילה של הוריה העשירים המשקיפה אל הים בהרצליה.

עושרה של משפחתה מנקר עיניים ממש: אביה, פרופ' דניאל פדרמן, רופא בעל מוניטין המבלה את חופשותיו בחו"ל. ביתם מלא בשכיות חמדה כמו מוזיאון, ושירה עצמה בילתה לא אחת בחו"ל, ואף ראתה את לורנס אוליביה מופיע במחזה "המלט" בלונדון. העושר הזה מקוטב לעוני הנורא שבו שרויים רוב החיילים בבסיס: משפחותיהם חיות בתנאים מבהילים במעברות, ומתפרנסות מהעבודות הבזויות ביותר. כאשר פוקדת את הארץ סופה נוראה, שהופכת את האוהלים והבדונים על פניהם ושוטפת אותם בנחלי מים, נרתם הבסיס לסייע למעברה הסמוכה בחפירת תעלות ניקוז, בשמיכות ובאוכל חם.

בגלל השהייה בקור ובגשם במשך יממה שלמה, יואל חלה, ככל הנראה בדלקת ריאות, ומובל באמבולנס לבית חולים. שירה דולקת במכוניתה המפוארת אחרי האמבולנס, והקורא נרמז, כי למרות "הפאסון" שלה היא מאוהבת ביואל.

למרות התחושה שהבסיס הוא מעין "אינפרנו" של דאנטה, מסתבר שכמה קרני אור ותרבות מצליחות לחדור פנימה: גולדשטיין למד ציור ויודע לזמזם את רימסקי קורסקוב, פסו, החובש הבולגרי קורא את "שוויק" של ירוסלאב האשק, יואל קורא את "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון, והוא שופע ידע באומנות, ואף מצליח לצייר קריקטורות של מפקדיו, שגורמות לרובם לנחת רוח. השיחות של יואל עם שירה חושפות ידע חובק עולם (נראה לי שכאן הסופר קצת הגזים, הרי בסופו של דבר הם כל כך צעירים). שלא לדבר על שירה שהייתה זמן מה ידידתו של אלכסנדר פן, שמעה הרצאות של ישעיהו לייבוביץ', והייתה בקיאה בכל הקשור לתנועת "אופקים חדשים" וכו'.

לסיכום אומר, כי תוך כדי קריאת הספר חשתי כאילו החוויות הקשות שעברתי בטירונות הארוכה בגולני נחוות מחדש, כמו אלה המסופרות בספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים", שעלילתו מתרחשת בשנות החמישים, כמו בספר הזה שלנו. אני מניח ששני הספרים האלה תרמו את תרומתם לצמצום הטרטורים הסדיסטיים שהיו בבחינת פק"ל בימיו הראשונים של צה"ל.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. שהיו להם טענות בקשר לשני הפרקים הקודמים בסדרה
    כותב המאמר סבור שהספר הנדון החליש את הטרטורים והתופעות השליליות

  2. כבוד לי, מר גרנות היקר, לקרוא כאן את דבריך. בעבר, בהיותך עורך כתב העת "מאזניים", שלחתי לך לא מעט סיפורים, ותמיד מצאת זמן להגיב ואפילו לפרסם בכתב העת. הזדמנות פז לומר לך תודה. באשר למאמר שכתבת כאן, מה ש"תפס" אותי יותר מכל הוא תיאור העושר מול העוני. זה קיים, לצערי, גם כאן, במדינה שלנו. נוגע ללב.

    1. צביה היקרה, אני שמח שיש לך זיכרון טוב מימי ה"מאזנים" שלי. בברכה חמה, משה גרנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך