חנות הזמן

אימא שלי כל הזמן חוזרת ואומרת כי אין לה זמן בכלל: "אני לא אספיק להכין חביתה… אין לי זמן לשטוף את הרצפה…". וככה גם אבא שלי. הוא חוזר ואומר כי אין לו רגע פנאי, והוא ממהר ועלול אף לאחר, ולכן לא יוכל להאכיל את החתולה ולא לזרוק את האשפה. גם חברי ניסים אומר מדי פעם שאין לו זמן, והוא לא יכול לבוא לשחק איתי במחבואים.

האם גם אני, חברים, אומר זאת מבלי משים? בקיצור, אצלנו בבית לא נראה שיש למישהו עודף זמן. בוקר רגיל בביתנו מזכיר תרגיל שנפתח בתרועת צופרים: כולם ממהרים, מודאגים, לפעמים מתרגזים, מאיצים אחד בשני. "קום כבר בן, אתה תאחר…" אבא אומר, ואימא מוסיפה: "הפסק לחלום וצא כבר מבית-הכיסא! הגד, מה עם ארוחת-שחרית ומדוע לא גרבת גרביים תואמים?"

רק בשבת אני קם בנחת בלא כל שאון והמולונת, בדיוק כמו החתולה שלנו, רגעה, לה תמיד יש את כל הזמן שבעולם, היא מתעוררת, מתמתחת וצועדת בנחת לארוחת הבוקר שלה. אחר היא מקנחת בכפותיה את פיה ושפמה המהודר. מנקה ארוכות את פרוותה ופונה לבדוק את הבית והאם הכול במקומו מונח. מתעכבת על אי-הסדר שהותרנו אחרינו, מסתכלת עלינו ברחמים ותוהה לאן אנו ממהרים כל יום. אתם יודעים, אני חושב שהיא צוחקת עלינו והולכת לחלום על עכברים. הלוואי שהייתי כמוה עמוס ברגעי שקט למכביר.

יום אחד החלטתי למצוא פתרון, והצעתי להוריי שנלך לקנות לנו קצת זמן בחנות הזמן שבקצה השכונה. וכך הלכנו כולנו בין ערביים אחד לחנות בשם "אורלוגין". בדרך ראינו אנשים רבים אצים-רצים, בטרם ירד הליל אולי, וגם אנו מיהרנו שלא להחמיץ. המוכר קיבל אותנו בסבר פנים יפות, ורק ביקש מאיתנו להזדרז, כי עת סגירת החנות הולכת ומתקרבת.

"מה יש לך להציע, מר שעוני"? שאלה אימא. "הו, הו, יש לי מבחר משובח", השיב המוכר והציע שנעשה סיבוב בחנות בין המדפים. ראינו מדף ארוך של שניות בכל צבעי הקשת: שניות בצבע אדום או ירקרק, כתום או כחול, סגלגל או אפור, וגם שניות בצבעים ססגוניים, זוהרים או עמומים. מרוב מבחר לא ידענו במה לבחור, לכן עברנו למדף הבא בתור: מדף הדקות. עשרות דקות עמדו בשורה, לכל דקה מבט אחר: דקה של שמחה, ודקה מחייכת, דקה של צחוק או עצב, דקה של כאב ראש או בטן. ראינו גם מבט עייף או ישנוני, כועס רוגז או אוהב, מבט של יגון ואפילו של שנאה, עם פנים עצובות, ממורמרות ועוד מיני פרצופים חצופים שלא הבנתי את פשרם, ורק רציתי לשאול את אבא או אימא מה הם מביעים.

אך אימא ואבא מיהרו כדרכם תמיד, אף שמר שעוני אמר לנו לקחת את הזמן, לא לרוץ, וכי ימתין קמעא טרם סגירת החנות. "ומה יש לך עוד להציע, מר שעוני?" שאל אבא. "הא כן, לכו למדור השבוע, יש לי שפע ברכות, אולי חמישים ושתיים, בליווי מוזיקה לכל סוף שבוע. הא כן, ויש לי גם תריסר ברכות לראש כל חודש וירח, ובמחסן אני שומר אגרות ברכה לראש השנה שתבוא בלי טורח…"

לבסוף קנתה אימא שש סדרות של עשר שניות כל אחת בצבעים שונים ומגוונים, וגם תשע דקות נוספות עם פנים עליזות. אבא קנה תריסר סדרות של שניות ועוד שמונה דקות עם פנים שונות ומשונות. אני ביקשתי לקנות גם שישים שניות ססגוניות ועוד ארבע דקות חביבות, וכך נחפזנו כולנו הביתה לאכול סוף-סוף מנת חביתות. החתולה רגעה, המכונה גם מינוטה, קיבלה אותנו בסבר זנבה המורם אל על מביטה אלינו בעיניה הטובות. הראנו לה מה קנינו, והיא רחרחה כל שנייה ודקה בסקרנות, מברכת על המוגמר, ואחר חזרה בנעימות להתכרבל בפינתה הרכה.

הוריי הכניסו לשעוניהם את הזמנים שקנו, ואבא עזר לי להכניס את חמשת הדקות שקניתי לשעוני. ומאז, בשעונים שלנו יש זמן לכול: לאימא יש פנאי להכין בבוקר חביתה, ולאבא יש זמן להוריד את האשפה. ואני, אני מגיע ראשון לגן כל בוקר, כדי שהגננת יוכבד תהיה גאה בי ומאושרת. ומחר, חברים, אציע לחברי ניסים לבוא איתי לחנות הפלאים, כדי שיהיה לנו פנאי לשחק משחקים ארוכים, ארוכים.