נִרְדַּמְתִּי בַּהֲלִיכָה.
רַגְלַי,
רַגְלֵי רוֹבּוֹט
צוֹעֵד בַּשֶּׁלֶג.
גּוּפִי,
בָּשָׂר קָפוּא
שֶׁשָּׁכְחוּ לְהַפְשִׁיר.
חָלַמְתִּי,
חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי צוֹעֵד
בְּעַרְבוֹת הַשֶּׁלֶג הָאָדֹם,
וּמַאֲזִין לְקוֹנְצֶ'רְטוֹ
לְכִנּוֹר וּלְדוֹבֶּרְמָן.
מִישֶׁהוּ הִרְטִיב בַּשֶּׁלֶג,
פַּקָּחֵי אֵיכוּת הַסְּבִיבָה
שֶׁצָּעֲדוּ בְּצַד הַדֶּרֶךְ,
הֶעֱנִיקוּ לוֹ זֶהוּת חֲדָשָׁה,
הֲפָכוּהוּ דַּחְלִיל
בְּנוֹף שְׁכוּחַ
צִפֳּרִים.
9 תגובות
לזכר דודתי שורדת צעדת המוות, אושוויץ, נובמבר 1944
ודוקא לכן חשוב לציין שהשיר הותיר בי רושם עז.
אתה יושב על הספה בבית ומרגיש שם
שיר. חזק רגשית.
קפוא
גם הנשמה
וכאן הנשמה צועקת
למרות שכל פעם שקראתי
ובסך הכל שלוש פעמים
חשבתי על משהו אחר
למה להרבות במילים
פשוט אהבתי
לא חלמת
צעדת באומץ
ושרדת.
קידה עמוקה