חזקה מסופה

מפגש בין כבישים סואנים
עמוד
צילום: חביבה רוטשילד

היא יושבת שם מידי יום, אותו צומת, אותו כיסא. אותו מפגש המחבר בין כבישים סואנים משהו, תנועה דלילה של הולכי רגל, מסעדות מזמינות. אותו חיבור שלה לצרכים הקיומיים, המבקשים לקבל ביטוי קבל עם ועולם, גם אם זה לא ממש נוח או נעים. כנראה זו בחירתה. שלה בלבד.

ניכר כי מזג האוויר הוא שיקול בקבלת ההחלטות שלה, לקום מידי בוקר ולהיות שם. רוח חזקה לא שוברת אותה, גשם כן. היא חזקה מסופה, אך רגישה לטיפות העלולות להביא אותה לידי הצטננות, כי אין בסביבה מקום שיוכל לשמש סוכך, קורת גג לעת מצוא.

היא תמיד שם, מלבד אותם ימים גשומים. היא שם בימי חול ובערבי חג, בימים טובים או פחות. רואים אותה תמיד. בין מפגשי הכבישים, העץ הקטן הממוקם שם באמצע הצומת. באמצע החיים שלה ובכלל. אישה לא צעירה, עטופה בשכבות של קושי המתקשות להסתיר את מה שהביא אותה לשם.

ברדיו המתנגן לו בתוך המכוניות החולפות לצידה אפשר לשמוע מוסיקה חרישית, שיחות על הון ושלטון, פרסומות. חיים שלמים. היא לא קמה. רק יושבת וממתינה שמישהו יעצור. יושיט יד. ייתן משהו. יתייחס.

אבל אי אפשר ממש לעצור שם. הרמזורים מתחלפים, אי התנועה חצוב במקומו. שם באמצע, במקום שאי אפשר לעצור אפילו לשנייה ולתת לה משהו. העדר נגישות או יכולת להושיט יד או להישיר מבט אל העיניים. מזדהה, חומל, מלטף, מבין.

היא יושבת שם מידי יום, אותו צומת, אותו כיסא. כמו רבים אחרים במקומות שונים. היא שם וכל כך ברור לי למה. מדוע בחרה את המקום, התכיפות, חוסר הנגישות. מעטה הבגדים המסתיר יותר מכול את מי שהיא. נלחמת, שורדת, מבקשת.

היא נמצאת בתודעה של כולנו. נמצאת ונעדרת. קיימת ושקופה. נוכחת נפקדת. היא הולכת בדרכה וגם אנחנו. רואים ולפעמים לא ממש. חולפים ביעף ושוכחים.

היא ואנחנו.

מחשבות על מה שיש ועל מה שאין. על המתוק והמר. האפשרי והבלתי אפשרי. הגלוי והנסתר. הגיגים על מה שנראה כלפי חוץ ועל הקושי הכל כך גדול מבפנים.

זר לא יבין זאת. רק היא.

ואני. כל כך רוצה לדבר איתה, לשאול אותה מה שלומה. אבל זה לא קורה. אורות הרמזור מתחלפים ואני ממשיכה בנסיעה. כי אי אפשר לעצור שם.

אולי יכולתי להתאמץ קצת יותר. מי יודע.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

    1. אני חושבת אחרת. הם לא אות קלון. בכלל לא. הלוואי וניתן היה לעזור להם.

  1. האנשים השקופים הללו…סיפור מרגש מאד, כתוב נפלא. מי מאתנו לא מרגיש שקוף לפעמים? כמה כואב שיש אנשים שנשארים שקופים תמיד?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אולי אנחנו טועים?

חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהלים את המערכה מעל לראשינו