על אותה כרית

סיפור קצר על זוגיות ואהבה
חץ בלב
תמונה: pixabay.com

במשך שנים חשבתי שזוגיות היא משהו הכרחי, כזה שגורם לאנשים לחיות זה בצד זה אבל לא זה עם זה. זה לא שלא הייתה אהבה שם בבית, אבל איכשהו לימדה אותי אימא שרגשות הם דבר די טיפשי, אפילו קצת בזוי, ושעדיף להצניע אותם. מעולם לא ראיתי גינוני אהבה בבית, ורק העובדה שהוריי חיו יחד יותר משישים שנה, גרמה לי לחשוב שאהבה היא לא משהו שמדברים עליו, אלא משהו שפשוט עושים. אבל למען האמת, לא ידעתי מה עליי לעשות בשביל להראות לשלמה בעלי שאני אוהבת אותו.

רק פעם אחת כשהייתי נערה העזתי לשאול: "אימא, מה זו אהבה?" אימא הסתכלה בי כאילו נפלתי מהירח, ואמרה: "מאיפה צצות לך השאלות האלה, אתי? סיימת את שיעורי הבית שיש לך זמן פנוי לשאלות?" אני חושבת שהיא הבחינה במבט העצוב שלי, משום שהיא נתנה את ההסבר הכי קרוב לאהבה שהצליחה להוציא מפיה: "אהבה זה לישון יחד על אותה כרית."

כעבור שנים אחדות, כשכבר נישאתי לשלמה, ואימא ראתה שאני עדיין מתחבטת בשאלת האהבה, היא סיפרה לי סיפור קצר: "היה היה איש שאהב אישה. האישה הייתה מלאת גוף ומלבבת, צווארה בשרני ונעים למגע, ירכיה עגולות ונושקות זו לזו, אצבעות ידיה שמנמנות וקצרות, והן היו כל כך יפות בעיניו, עד שנהג לבקש ממנה לטבול אותן בשוקולד, וללקק אותן מולו. אך ברבות השנים, היו אלו דווקא אצבעותיה שגרמו לו לתחושת גועל וחדלו לרגש אותו. מה שהיה בעיניו עגלגל וחביב בתחילה, הפך ברבות השנים לנורא, דבר שאין בינו לבין חן שום קשר. את מבינה, אתי?"

לרגע אחד נכמר ליבי עד כאב. האם היא רומזת לי בסיפורה שהיא זוכרת אותי מתחת לשמיכה, קוראת ספר ומלקקת שוקולד מאצבעותיי? האם היא מנסה להגיד לי שהייתי מלבבת בעיניה? האם זה נעלם אחר כך? ואולי היא רומזת לי שהדברים שאהבתי אצל שלמה, יגרמו לי בבוא היום לחוש בדיוק ההפך?

אימא שמה לב למבטי המעורפל, וחזרה על שאלתה: "האם את מבינה, אתי?" אך היא לא באמת חיכתה לתשובה.

"אל תצטערי," אמרה לי אימא כששלמה בחר ללכת בסוף, "את עוד צעירה, כל החיים לפנייך." לא הייתי באמת צעירה כל כך, אבל כך ראתה זאת אימא, כי לה לא היו "כל החיים לפניה" מעולם. "זה כואב, אימא," אמרתי בצער, והיא ענתה: "כשצעירים, הכול אפשרי. והכאב? הוא יחלוף עם השנים."

אני חוששת שיש דברים שגם הזמן לא מרפא. יש דברים שילכו איתך לנצח. הם יקומו איתך בבוקר, וילכו איתך לישון בלילה על אותה הכרית שאתה מניח עליה את הראש, כמו האהבה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. שאלה גדולה מה זאת אהבה וכל אדם רואה אותה בצורה אחרת. אבל אהבה מילה גדולה היא והכי חשוב קודם כל לאהוב את עצמך מספיק כדי שתוכל לתת ממנה גם לאחרים. סיפור יפה צביה.

  2. החזרת אותי חמש עשרה שנה אחורה ככשאלתי גם אני את אמי "מהי אהבה"…
    היא אמרה לי שיש כל מיני סוגים של אהבה אז אין תשובה אחת, אבל פשוט יודעים כאשר היא קיימת.
    סיפור נוגע, מרגש ומעלה מחשבות. תודה.

    1. מה שבטוח , שאני אוהב מאוד את סגנון הכתיבה שלך, חכם , שנון ותזזתי . מה שגורם לך להמשיך לרצות לקרוא עוד ועוד .

  3. כרית זה תחליף לחיבוק.
    כרית זה הדובי שכל אחד. איתנו. זוכר.
    כרית זה המקום להניח יד כואבת שנרדמה.
    כרית זה לתחוב את הפנים ולמלמל לתוכה.
    כרית היא הסוד של חיינו.
    ומה שעבר על הכרית ומה שהיא שמעה. הדמעות שספגה.
    התפילות. הבקשות.
    כמה מהן נענו ? נספור ?

  4. כך יוכל לאהוב גם אחרים וכך יוכל לא להישבר כאשר אהבתו לאחר לא כל כך מצליחה

  5. אני אוהבת את הרגישות שלך, היכולת לראות את נפש האדם בהצצה כנה ואותנטית. יש מחקר פסיכולוגי שטוען שאותן נקודות בבן הזוג/בת הזוג – שהתאהבנו בהן, הן בדיוק אלה שהופכות למטרד עם השנים. עצוב למדי וכתוב נפלא!

  6. אין מתאים יש מותאם.. בדיוק כפי שאין מושלם יש משלים. את כותבת בחסד עליון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים