קֶשֶׁר שְׁתִיקָה

תֵּבַת הַשְּׁתִיקוֹת

שֶׁאָבִי הֶעֱמִיס עַל שִׁכְמִי

לְיָמִים הִנַּחְתִּיהָ

לְרַגְלֵי בְּכוֹרִי.

בְּעוֹדוֹ יֶלֶד

הָיִיתִי שׁוֹתֵק לוֹ

בַּחֲרוּזִים

וּמְסַפֵּר לוֹ סִפּוּרִים

בְּפֶה סָגוּר.

וְלִי נִדְמֶה

שֶׁהָיָה בּוֹלֵעַ אֶת שְׁתִיקוֹתַי

וּמַפְצִיר בִּי לְסַפֵּר

עוֹד וָעוֹד.

כְּשֶׁהָיָה לְבַר-מִצְוָה

קָנִיתִי לוֹ

מַכְשִׁיר אַלְחוּטִי

לְשַׁדֵּר לוֹ

שִׁדּוּרֵי דְּמָמָה

בִּתְדָרִים קְבוּעִים.

וּכְשֶׁבָּגַר,

מְצָאתִיו כָּלוּא

בְּכִלְאֵי דּוּמִיָּה,

וְכָל אֵימַת שֶׁבָּאתִי

שִׁמְשַׁת שְׁתִיקוֹת עָבָה

הָיְתָה חוֹצֶצֶת בֵּינֵינוּ.

מֵאָז אֲנִי עוֹמֵד

מוּל חַלּוֹן הַשְּׁתִיקוֹת

עוֹשֶׂה לוֹ סִימָנִים בַּיָּדַיִם

וּמְשַׁרְבֵּט לְבָבוֹת

עַל מִשְׁטָח הַזְּכוּכִית.

לִכְשֶׁאַתִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר

וְתִקְרֹס הַחוֹמָה,

אוּלַי שֶׁלֹּא כְּמוֹ אָבִי

עוֹד אַסְפִּיק לוֹמַר לוֹ:

אֲהַבְתִּיךָ בְּנִי.