מוזיקה בלחישה

סיפור קצר על פרידה בשלבים
תמונה של צביה
צביה גולן

הוא אומר שאני צריכה לבחור מאיפה להתחיל, וכשאני לא יודעת ומבקשת את עזרתו, הוא אומר לי שאתחיל מההתחלה. "מה הקטע שלכם, הפסיכולוגים?" אני שואלת אותו, והוא נשען לאחור בנחת על משענת הכורסה שלו, ואומר לי שוב שאתחיל מההתחלה. איך, לכל הרוחות, אני אמורה להתחיל מההתחלה, כשאני בעצם לא ממש יודעת איפה הכול התחיל? האם פשוט ברגע שנולדתי? זה בנאלי, אבל הגיוני באותה מידה. זה גם ייתן הסבר למה היום הכול כל כך קשה לי, כי הייתה שם, בתחילת הדרך, כל כך הרבה אהבה, עד שלא פלא שהיום אני מרגישה כל כך מרוקנת. אבל מנגד, זה לא התחיל שם. היה עליי לבחור את נקודת הזמן המסוימת.

אז התחלתי. התחלתי מהיום שנודע לי שאבא חולה.

סיפרתי שהם חזרו מהרופא, והמילה האיומה ההיא התעופפה לה באוויר, כאילו קיבלה המחלה חיים משלה בתוך החיים שלנו, וכאילו מותר לה להיות שם בכלל.

ההמשך נהיה בלתי נסבל מרגע לרגע, המשכתי לספר. אבא עבר סדרת טיפולים כימותרפיים והקרנות, השיער שלו נשר, והגוף שלו התנפח מבלי יכולת לזהות את האיש עדין המראה שהוא היה.

הוא הנהן בראש. הוא מכיר את התחושה הזו של חוסר האונים. אני לא שואלת מאיפה הוא מכיר את זה, האם גם הוא עבר משהו דומה? רק ממשיכה לספר איך אחרי ארבע סדרות של טיפולים, הרופא הודיע באופן חגיגי שהוא מאוד מרוצה מהתוצאות, ושאפשר לגשת לשלב הבא. "אתה יודע" אמרתי לו "בכל שלב שעברנו, היה נראה לי שהגענו לשלב הקשה ביותר, כי כל שלב גרר נזק גדול יותר בתפקוד של אבא, אבל אז גיליתי שאני סתגלנית בצורה נוראה, שאני מסתגלת במהירות לכל מצב חדש." הוא ביקש שאתאר לו את השלבים. "זה יעזור לך לדבר על זה," הוא אמר, בהיגיון של בית משוגעים. אז דיברתי. סיפרתי על אבא, בלי שערות, הולך בראש זקוף, על שתי רגליים בריאות, אל השלב הבא, שממנו הוא יצא אדם אחר. הוא נכנס לחדר ניתוח, ויצא משם עם חצי ריאה פחות. אבא, שלא איבד אפילו טיפה מן האופטימיות שלו ומשמחת החיים שלו, היה צריך ללמוד לנשום עם ריאה אחת בריאה ועוד חצי ריאה חולה. אבא, שהזדקן בתוך שעות.

הוא מסתכל עליי במבט שנראה מבין, ואני לוחשת: "הייתי הבת שלו, הרגשתי כמו ילדה אבודה. כשקלטתי שזה הסוף. יצאתי לרחוב ופשוט שוטטתי בחוץ שעות. חיפשתי תשובות, ולא מצאתי. אני לא יכולה להסביר אפילו כמה קינאתי באישה אחת שחזרה בדיוק מהשוק, אוחזת שקית שממנה הציצו עשבי תיבול. היה בה משהו כל כך פשוט, כאילו שהמסע של החיים שלה ברור וקבוע: לקום, לצאת לשוק, לקנות, לחזור הביתה, לבשל, לאכול וללכת לישון."

"כן" הוא אומר לי בהבנה, "לפעמים זה נראה כאילו אצל אחרים הכול בסדר, למרות שזה ממש לא בטוח שזה כך."

"זה טבעי שאנחנו חשים רגשות אשמה" הוא מוסיף, "זה המצפון שלנו. לפעמים צריך פשוט להשתיק אותו." אני קמה ממקומי בחוסר מנוחה. "גם אבא שלי שתק אחרי הניתוח. שקט נורא. אתה יודע," מבזיק בי פתאום הזיכרון הקשה, "מוזיקה קלאסית הוא עדיין אהב בכל מאודו. אז קניתי לו דיסק של מוצרט, והוא ישב בכורסה שלו והמהם את המוזיקה, בלי קול, הידיים שלו התנופפו באוויר כאילו הוא מנצח על תזמורת. איזה זיכרון מדהים זה. מוזיקה בלחישה."

לרגע הוא משתתק, ואני שומעת כמעט באופן מוחשי את הסימפוניה מספר ארבעים. הוא מסתכל עליי ואני רואה צער עמוק בעיניים שלו. אני כמעט מתפתה לשאול אותו אם גם הוא שומע את המוזיקה הזו, אבל די ברור לי שזו שאלה טיפשית, כי המוזיקה הזו של החיים נגמרה, ואילו כאן יש עכשיו שקט מוחלט.

שקט שכואב באוזניים יותר מכל מוזיקה רעשנית.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

20 תגובות

  1. יורדות לי דמעות. חברה.

    מוזיקת החיים היא בת אלמוות.

    חי. אמיתי. וזכרונות.
    החוסר הינו חוסר מוחלט.
    אך כמה טוב לחשוב ולהיזכר,
    חכם. מוכשר.מצליח בזכות. ו…צנוע.
    ובמילה אחת, אציל.
    אשריכם שזכיתם.

  2. צביה היקרה, סיפור שכל איד יכול להזדהות עמו. כולנו הורים להורינו. ואת מתארת את חווית הפרידה ו אובדן מנקודת מבטה של בת שזקוקה לעזרה ותמיכה לאחר שכנראה העניקה המון לאביה. שבת שלום

    1. " מה הקטע שלך " , צביה ,
      כתיבך קולחת , הסיפור זורם ,חודר , תחושה על טיבעית .

  3. הסיפור מרגש וכואב מעורר הזדהות רבה, תודה על סיפור יפה ורגיש.

  4. התגעגעתי מאוד לסיפורים שלך. האמיתיים, החותכים, אלו שגורמים לך להרגיש בתוך הרגע.
    כתיבה מופלאה.

  5. צביה יקרה, שוב תפסת רגע משמעותי בחיים ותארת אותו ברגישות כמו שרק את יודעת..כמובן שמעורר זכרונות גם אצלי רק שאת כמו מנצח בתזמורת יודעת לספר בצורה פשוטה ונוגעת..פרטת על נימי נשמתי.

  6. אויי צביה שלי, כמה כואב…את לא ראית אותי אבל אני הייתי בחדר כשסיפרת לו, ראיתי אותך מתכווצת וכמעט נעלמת בכורסה בין שלב לשלב של המחלה.
    את יודעת, כשהוא אמר לך שזה בסדר לעיתים לחוש אשמים…בא לי לקפוץ מהפינה ולצעוק עליו, למה, למה אתה מעלה את נושא האשמה, מה זה קשור אליה, היכן שמעת אותה רומזת על כך…בסדר שהסברת לה שנדמה לנו שהדשא אצל האחר ירוק יותר, אבל למה אשמה?

    1. שולה יקרה, אשמה בגלל הקנאה הבלתי נתפסת באישה אחת עם עשבים המציצים מן הסל. אין לנו זכות לקנא באחר. משם מגיעים רגשות האשמה

  7. וואו . סיפור חזק . איך את מיטיבה להביע תחושות ורגשות שיכולים לגעת בכל אחד שרוצה ולא יודע איך להביע. יישר כוח.

  8. צביה,אין לי באמתחתי מילים מתאימות
    לתאר את מה שכתבת.ולכן פניתי למוסיקה, כדי למצוא בטוי מתאים.את נגנת את מארש האבל של שופן במילים.

  9. אני עכשיו יושבת מכווצת בכסא שלי עדיין מסתובבת בחדר הפסיכולוג למרות ששניכם נעלמתם ורק המוזיקה והעצבות נותרו שם. איזו יכולת לשאוב את הקורא כך..
    שמחה שחזרת

  10. מרגע שהבנתי שגרעין הסיפור אמיתי, הסיפור קיבל נופך אחר.
    ועדיין, מה שתפס אותי שוב ושוב (קראתי מספר פעמים) היה הקטע של האישה עם עשבי התיבול.
    לא רק היציבות המנוגדת לטלטלות שהמחלה הביאה עימה, אלא שהאישה הזו זעקה חיים לעומת המוות השזור לכל אורכו.
    ואגב, גם שתיקה היא סוג של מוות.
    שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

  11. " מה הקטע שלך " , צביה ,
    כתיבך קולחת , הסיפור זורם ,חודר , תחושה על טיבעית .

  12. סבא שלי אמר לי פעם בהיותי נער,כי אדם חייב ללכת עם מנגינה בלב,אם תפסק המנגינה ידום הלב. אז לא הבנתי את זה. כשבגרתי שמעתי את שירה של נעמי שמר,שירת העשבים,מילים,של רבי נחמן. ובספור שלך קבלתי עוד מימד של מנגינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן