שדה קטל

שיר אחרי מלחמה
קרן אור בחשיכה
צילום: Zouavman Le Zouave commons.wikimedia.org

שדה קרב שדה קטל סוסים שוכבים על צִדם

לחלקם חצים תקועים בגב או בבטן

חיילים שוכבים אפיים ארצה בתנוחה מעוותת

חלקם ערופי ראש או גפה שלולית דם לידם

דממה וריח מוות

לפתע לוחם אויב

מצליח להזיז רגל גופו אט אט

מתרומם מהסלע עליו היה רכון

הוא ניגש בצעד כושל אליי

שולף את החץ מחזי

שובר את זה התקוע בגבי

מרים את פלג גופי העליון ומתיישב לידי

חיוך עדין עדין על פניו

הוא לוחץ בחולשה עוצמתית את ידי

וגשם יורד ושוטף הכול הכול

את כל השנאה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

38 תגובות

    1. הלוחמים שואפים שלום
      המנהיגים ששים אלי קרב.
      תודה אופירה

    1. תחושת ההזדהות האנושית והאהבה
      יותר חזקה מהזהות הדתית
      והיא תנצח

        1. זו הפעם הראשונה
          שאויבי יוזם שלום
          סימן שזה מתקרב

  1. לפעמים אפילו שירה בכוחה לשלוף חצים מהחזה , לנחם ולו במעט את הקורא ואף את הכותב

  2. הכוחות האלה, של אהבה ושנאה פועלים בתוכנו ומחוצה לנו. אפשר לפחות להתחיל מבפנים לשטוף את השנאה, בתקווה שיהיו לזה השלכות גם מחוצה לנו.

  3. בהרבה מתחומי החיים כנראה מחכים לרגע שלפני המוות/סוף/פרידה כדי לראות אחד את השני באמת

  4. זה שיר קשה ואופטימי בו זמנית. ולפעמים זה מה שאני חושבת על העולם. השיר עצמו יפה על אף המראות הקשים. בכלל, הוא ויזואלי מאד. עם מראות, ריח וצליל. והמילה "שדה" משום מה גם לפרחים וגם לקרב.

    1. אולי שדה חשמלי
      עם מטענים וקטורים וזרימה
      וכדאי לזרום ולהזרים לכוון הנכון

    1. היו ויהיו מלחמות אחרונות
      שחיצי הקרב יהפכו לחיצי ארוס

  5. יפה ומרגש
    הבעיה היא שרב החיצים התקועים בנו הם בלתי נראים ואיש לא ישלוף אותם

  6. Darkness can not drive out darkness, only light can do that
    Hate can not drive out hate, only love can do that
    Martin Luther king

  7. תבורה יקרה איך שהוא תגובתך נעלמה ברשת. ציינת בצדק שצעדיו של האויב אינם כושלים כי הרי הגיעו ליעדם. השתמשתי במטבע לשון של צעד רפה בשל פציעתו. עוד טענת ובצדק שלא הגשם ישטוף את השנאה אלא החיוך. מסכים, הגשם בשיר הוא סימבול לאמפטיה ואהבה.

    1. גדעון יקר
      הרשת מקום מפחיד, טוב שרק תגובתי אבדה בה.
      כתמיד כתיבתך מניעה בי מיתר

        1. יונתן היקר
          אם היית פותח במלים אלה
          הייתי מחריש..כל המוסיף גורע

  8. מצמרר, אבל יתרה מכך: השנאה, פעמים רבות, איננה קיימת בין בני האדם. אלו המנהיגים המלבים את האש.

  9. לתקן כל עוד אנו חיים ונושמים; הפיוס הרגעי שלפני הסוף המוחלט מתפוגג ונעלם עם הנשימה האחרונה; מה ערכו? מלחמה ומוות לא מתקנים ולא מלמדים דבר; רק עוד מלחמה ועוד שיגעון ועוד מוות; אל תחכו לסוף; לפציעה הפטאלית מחרב או כדור. לשטוף את הפחד, השנאה והזרות מתוכנו, ולחיות את הפיוס והקבלה כל עוד אנו חיים ונושמים ויכולים לאהוב. באהבה!

    1. אסתי
      תני דוגמא למעשה שעשית לקרוב לבבות ואהבה?

      1. כן המורה 🙂 אפילו שתיים …

        *~אחות ליבי הייתה פגועת נפש ושהתה במוסד משך שנים. בהכללה, הצוות במחלקה היה קצר רוח וחסר סבלנות למטופלים עד כדי אדישות ואף הזנחה. במקומות האלה השחיקה וההתמודדות עושה את האנשים קשים מאוד, ויש מי מביניהם שמלכתחילה לא מתאימים לעבוד במקום כזה. אך היו גם כמה בעלי נשמה יתרה; מלאים בטוב ורוך אנושי שיצרו עמה קשר מחייך ותומך. במשך השנים ביקרתי את אחותי האהובה פעמים רבות והייתי איתה. מוציאה אותה לעיר למסעדה וטיול קניות. היינו קרובות מאוד מילדות, וגם בימים קשים שלה, ראיתי בה את האדם שהכרתי ואהבתי כל חייה. רציתי להכיר לצוות את אחותי. שיכירו אותה כאדם. סיפרתי על הדברים הקשים שחוותה; על הדברים המעניינים והיפים באופייה, ודברים שהיא אוהבת. דברים קטנים שעושים אותנו בני אדם. כך גם נוצר קשר בין חלק מהצוות לביני. לפעמים היינו יושבות יחד ושרות. אחותי אהבה מאוד לשיר, והיא עצמה ציירה וכתבה שירה. ושם במקום הזה, היה ריפוי ונחמת מה ליגון שמילא אותה. בשנותיה האחרונות אחותי חלתה בלימפומה וסבלה מאוד. הייתי נוסעת איתה לביה"ח בעיר לטיפולים ומעקב, בדרך כלל עם אח מלווה. אחרי מותה כמה מהצוות התקשרו אליי לנחם אותי ולדבר עליה. חשוב היה להם לציין שזה לא דבר שבשגרה אצלם. אחד האחים אמר לי, "בהתנהגות שלך את לימדת אותנו לחבק ולאהוב את אחותך."

        *~הייתי אחרי בדיקה בביהח וישבתי בבית קפה סמוך. אחרי הצום הארוך, הכריך היה טעים מאוד, והספר שקראתי היה מרתק. השולחנות סביב לא היו מלאים והיה די שקט. והנה נעמד ליד שולחני זוג עם תינוק, והבעל שאל אם אפשר לשבת. למה לא, עניתי בחיוך, ובתנועת יד הזמנתי אותם לשבת. הבעל חייך בשמחה מופתעת וחזר בתמיהה על – למה לא! כלא מאמין. הוא חייך לאשתו, כאילו אומר לה, תראי, התקבלנו. חשתי צביטה בלב. הזוג התיישב מולי, והתינוק נמנם בעגלה. הצגתי את עצמי ושאלתי לשמם. התפתחה שיחה. הבעל דיבר ותרגם בערבית לאשתו שלא דיברה עברית. הם הגיעו מכפר ערבי בצפון הארץ עם התינוק לבדיקות בביהח.
        חשתי שהם באים ממקום של מי שלא מרגישים רצויים. מקום של זרים. ש"אנחנו" לא רוצים בהם ובחברתם. הם סיפרו על עצמם והתעניינו בי, והתפתחה שיחה עלינו ועליהם, ועל קשר בין בני אדם שרואים זה בזה אויב.
        חבל היה לי שאני לא מדברת ערבית מלבד כמה מילים פה ושם, ואצלם בכפר לא מלמדים עברית. אמרתי שכדאי ללמוד עברית, כי כך קל יותר להתמצא ולהסתדר, ועוד שפה פותחת לך עולמות חדשים, ויום אחד תגלה שלא כולם אויבים, ולא תמיד מה שאתה חושב על האויב שלך נכון, מהסיבה הפשוטה שאתה לא מכיר אותו.
        שמחתי שהם חשו בנוח ולא הרגישו עצמם זרים בשעה שישבנו יחד. מעט פיוס ושמחה; קבלה ואולי גם חיבה.

        גידי, שנה טובה וחתימה טובה!

        1. המשותף לשני הסיפורים..אנושיות
          יש לך את זה מאז ומתמיד..וברור שתתמידי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

אימון בשחקים

איך אימנתי את טייסי Top Gun בישראל

צילום של גדעון

טעון שיפור

לישראל דרוש מבנה ממשל אפקטיבי ויציב שיאפשר משילות

תמונה של בורוכוב

סכנת נעילה

על הסכנה שבנעילת מכשירים ממרחב הסייבר