זקנתה לא מביישת את ילדותה

הילדה שהייתי מפעמת בי גם היום
צילום של פלורה בן עמרם

הילדה שבי חיה, תוססת ופעילה, ממאנת להיעלם. אני הולכת ומתבגרת, והיא עדיין קיימת בכל רמ"ח אבריי ובכל שס"ה גידיי. היא זורמת בעורקיי שהתבגרו גם הם, אולם לה לא אכפת, היא נשארה כשהייתה, ילדה קטנה, נערה מתבגרת, אישה צעירה. מלווה אותי על כל צעד ושעל, מעודדת, מטיפה מוסר, כועסת ומנחמת, מזכירה נשכחות.

היא שבה ומזכירה לי איך בהיותה בת עשר או אחת עשרה, נפלה בת דודה התינוקת אל תוך גיגית כביסה עם מים רותחים, ואילו היא מיהרה ונטלה את התינוקת בזרועותיה – בעוד האם המבוהלת מכה על ראשה ומורטת את שערותיה – ורצה במורד המדרגות, גמעה את המרחק הלא קטן עד לבית חולים שערי צדק, וכל עוד נפשה בה, דקה לפני שזרועותיה הדקות ייכנעו לכובד משקלה של התינוקת, הגיעה לשער בית החולים, ומסרה את הילדה לזרועות האחות שמיהרה לעברן לשמע זעקותיה של האם ובכייה של התינוקת.

אותה ילדה מנידה את ראשה ומצקצקת בלשונה, מזכירה ואומרת לי: את, שהיית כל כך גיבורה, את, שנטלת עלייך כל עבודה ושליחות ללא שנדרשת, את שהלכת לחפש נפט בזמן ההפגזות על ירושלים במלחמת השחרור – מה לך עכשיו כי תתעצבי ותיחלשי? הרי גם כשהלכת לשדות שיח' באדר לחפש חובזות לקציצות של אימא, לא נבהלת כששמעת יריות נורות לעברך ולעבר אחיך הקטן שנתלווה אליך, שניכם גיליתם תושייה, הסתתרתם בתוך צינור ענק וחלוד שמצאתם בשדה, ובשוך היריות המשכתם לחפש חובזות וחזרתם הביתה.

נכון, ממשיכה הילדה שבי להטיף לי, נכון שהתבגרת, נכון שלחייך הבוגרים מתלוות כעת כל מיני "חולרות" לא נחמדות, אז מה? מה קרה? זה לא סוף העולם, תחזרי להיות האישה הלוחמת, האישה החזקה, זו שלא מוותרת, תמצאי בתוכך כוחות. אני אעזור לך ואזכיר לך מדי פעם בפעם כמה אומץ יש בך, כמה נועזת היית, כמה גיבורה וחרוצה ופעילה בכל התחומים.

יחד, את ואני, בלענו את העולם הקטן שסבב אותנו, יחד אהבנו את אבא ואימא, אהבנו ללמוד ולהצטיין, יחד עזרנו בעבודת הבית, יחד היינו עצובות כשאבא לא הרשה לנו ללכת לפעולות בתנועת מכבי, אבל לא ויתרנו, ולעתים חמקנו בשבתות מהבית, גמענו את המרחק הקצר עד לתנועה, ונהנינו כפליים יותר מכל הבנות שלהן ההורים הרשו לבוא לפעולות.

הקשיבי לי יקירתי, כשאני נזכרת מה עברת בילדותך, אני מסירה בפנייך את הכובע. לא היו לך חיים קלים עם אבא מחמיר כל כך, אבא שאסר עלייך לעשות את כל הדברים שאהבת וכל כך רצית, ולא פה המקום לפרט, יום שבת היום ואני רוצה שיהיה לך יום מנוחה ושלווה, ולא יום של חשבון נפש.

כן נכון, את כבר עשית מזמן את חשבון הנפש שלך עם אבא וכל האיסורים שלו, והבנת וסלחת, נו בגילך המכובד, אסור ולא כדאי לסחוב משקעים מהעבר, גם כך לא קל לך היום, ועל כן אני רוצה שתזכרי, אני איתך בכל רגע, כשיהיה לך קשה, כשלא תצליחי להירדם כי הגב והרגליים מציקים, כשתרצי כל כך לקרוא ולא תוכלי כי העיניים שורפות והשורות מטושטשות, כשיובש בגרון יחנוק אותך למרות התרופות שאת נוטלת – שתי מים קרים, וחכי בסבלנות, יש כבר הטבה מינורית, ואת בדרך הנכונה.

היי חזקה יקרה אהובה שלי, האישה הנפלאה שלי, שזקנתה לא מביישת את ילדותה. כך אני אוהבת אותך, מלאת ביטחון, אופטימית, ושמחה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. כל כך אמיתי ומזכיר נשכחות. אשרייך שאת מצטיינת בהעלאת הדברים האלה על הכתב ואשרינו שאנו זוכים
    להינות מהם.

  2. שרה וזמירה, חברות ילדות יקרות שלמתודה על תגןבןתיכן המרגשות

  3. לא תמיד ברור למה אנחנו נושאים דוקא זכרון כזה ולא אחר
    אלא שלך יש אומץ וכישרון להוציא את זה החוצה
    מה זה האתר הזה? מה הדגל שלו?

  4. אמא יקרה, מאחלת לך המון בריאות אבל שגם האופטימיות תמיד תלווה אותך, במיוחד ברגעים הקשים. את מודל לחיקוי, של אישה מוכשרת ורגישה שלא ויתרה לעצמה לאורך כל הדרך. גאה בך ואוהבת מאוד.

  5. חניתה שלום
    העבר של כל אדם באשר הוא מלא זכרונות טובים ופחות טובים ולפעמים הם יוצאים החוצה בכל מיני דרכים, וכתיבה היא אחת מהן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חתימה על חוזה

Nda

חשיבותו של הסכם סודיות