פרוסת עוגת השוקולד האחרונה

סיפור על חופשה בגליל ותובנה בצידה
צילום של עוגת שוקולד פרוסה

באחד מימות ראשית החורף החלטנו, בעלי ואני, לקחת פסק זמן משגרת היום יום ולצאת לנפוש בבית מלון בגליל. מחלון החדר שקיבלנו נשקף נופו ההררי של הגליל העליון שהבהיק ביופיו לאחר הגשם, האוויר היה רענן וצח ואנחנו חשנו בשלווה וברוגע שאט אט עטפו אותנו.

לאחר מנוחה קלה החלטנו לרדת לבריכה, לבשנו בגדי ים והתעטפנו בחלוקים הלבנים המפנקים. הבריכה, כצפוי בשעת אחר צוהריים מוקדמת זו המיועדת למנוחה, הייתה ריקה מאדם, ורק במימי הג'קוזי צף לו גוף שופע וגדול שלא הותיר מקום רב לאנשים נוספים. כשהתקרבנו ראינו אישה שראשה נשען ברכות על שפת הג'קוזי, עיניה עצומות, ואבריה השופעים מתערסלים לאיטם על פני הגלים הקטנים. בשקט, כדי לא להפריע לחלומותיה של האישה, טבלנו רגל אחת במים החמימים, ורגל שנייה, והופ, האישה ניעורה מחלומותיה, התרוממה והתיישבה. היא הביטה בנו לרגע ומיד פינתה לנו מקום לידה. הודינו לה במבט ובחיוך.

התיישבנו על המדרגה הרחבה בציפייה לחוש בזרמים שיעסו את גופנו, קיוויתי לחוש מעט הקלה, במיוחד בגב התחתון שבשנים האחרונות מציק לי מאוד. לאחר דקות אחדות הבטנו בעלי ואני זה בזו, ואמרנו בלחש שהג'קוזי הזה די מאכזב, ובכלל אין בו זרמים. שכנתנו לג'קוזי ששמעה את השיחה, הציעה לי בחביבות לשבת לידה, ואמרה שכאן יש זרמים חזקים. היא זזה מעט שמאלה ופינתה לי את מקומה. התיישבתי ליד האישה, אמנם הזרמים שם לא היו כפי שציפיתי, אבל זכיתי באשת שיחה נעימה.

סמוך לשעה ארבע אחר הצוהריים, נפרדנו לשלום מהאישה הנחמדה ושמנו פעמנו ללובי המלון. בפינת הקפה, אל מול האח המפיצה חום נעים, ניצב שולחן ועליו החלו המלצרים לסדר מגשי עוגות ופירות. מאז ארוחת הצוהריים המוקדמת לא בא דבר אל פי, ועתה חשתי ברעב העז שתקף אותי. מזגתי קפה שחור בחלב לבעלי ולי, והנה, ראיתי מגש עוגות עולה במדרגות לעברי, מונח על כף ידה של מלצרית חיננית. עוגת השוקולד התמוססה בפי, ונזקקתי לפחות לשתי פרוסות נוספות על מנת להרגיע מעט את הרעב הבלתי מוסבר שהשתולל בקיבתי. הכנתי לעצמי עוד כוס קפה, לקחת איתי לחדר, וכמובן, אי-אפשר לשתות קפה בלי עוגה, ולכן התקרבתי למגש עוגות השוקולד. נותרו עליו שתי פרוסות אחרונות. לידי עמד בחור אוחז צלחת ריקה בידו. הוא היה אדיב למדי, וחיכה בסבלנות שאקח פרוסת עוגה מהמגש. הרעב ערפל, כנראה, את מחשבתי, ומבלי לחשוב פעמיים הנחתי על הצלחת שלי את שתי הפרוסות האחרונות, ופניתי לעבר המעלית.

אומנם אין לי עיניים בגב, אבל יכולתי לחוש במבטו של הבחור הצעיר שנותר ליד המגש הריק. "איזו אישה חזירה", בוודאי מלמל לעצמו, "לא יכלה להסתפק בפרוסה אחת ולהותיר לי את האחרונה? והרי היא כבר לקחה שתי פרוסות ברגע שהמלצרית הניחה את המגש על השולחן, ממש 'פרסרית' ולא מתחשבת!".

הסכמתי עם כל מחשבותיו, וכל כך התביישתי, רציתי לחזור על עקבותיי כדי להחזיר את שתי הפרוסות האחרונות שחטפתי ממש מתחת לעיניו, אך רגליי לא נשמעו לי והתקדמו בצעדים כבדים לעבר המעלית. כשהגעתי לחדר והתמקמתי על הספה כדי לשתות את ספל הקפה השני, לא יכולתי לגעת בעוגת השוקולד, ושתי הפרוסות נותרו מיותמות על הצלחת.

חשבתי על האישה הנחמדה והמתחשבת מהג'קוזי, חשבתי על הבחור הצעיר שרצה גם הוא פרוסת עוגה, אך באדיבותו הרבה נתן לי לקחת ראשונה ולא אמר דבר, והתביישתי שכך, משום מה, התנהגתי אני. האשמתי את קיבתי הקטנה בהתנהגות החזירית שלי ובתיאבון המוגזם שהחלה להפגין לאחרונה. אבל הקול הפנימי שלי חזר וזעק בקרבי, זאת לא הקיבה שלך, זאת את! אין לך אלא להאשים את עצמך.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אבי, שלום
    אני קצת נבוכה מתגובתך, יחס אנושי לאחר….אבל אני עד מיום מרגישה נורא מהתנהגותי הנלוזה

  2. עליזה, אכו יש לי בעיה,ממרום גילי אני נושאת עימי "פשלות* מהעבר שחוזרות ועולות מדי פעם ומציקות לי, זה לא בסדר, אני יודעת, בבתי רוצה להשליך אותן מהזיכרון, אבל זה לא קורה לצערי

  3. נטע, בוקר טוב
    גם אני לא מבינה זאת וזה מציק לי מאוד
    אני מנסה לשחרר עצמי מהרגל מגונה זה
    האמיני לי
    תודה על תגובתך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך