מָה מְתוּקוֹת הָיוּ…

קַיִץ הָיָה בִּבְתוּלָיו.

הִכַּרְנוּ בְּאֶחָד מֵאַרְמוֹנוֹתַי,

אַרְמוֹנוֹת חוֹל

שֶׁבָּנִיתִי עַל הַחוֹף.

אֲנִי זוֹכֵר

שֶׁאַדְווֹת יָם פוֹחֲזוֹת

לִחֲכוּ אֶת שְׂפַת הַיַּבָּשָׁה

נַאֲפוּפֵי בֹּקֶר שֶׁל הַטֶּבַע.

אֲנִי גַּם זוֹכֵר

שֶׁצִּיַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ בַּחוֹל

וְאַתְּ שָׁלַחְתְּ אֵלַי מְרַגְּלִים

וּכְשֶׁפָּנָה יוֹם,

הִתְבּוֹסַסְנוּ בְּאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה.

מָה מְתוּקוֹת הָיוּ

פִּטְמוֹת שָׁדַיִךְ הַמְּלוּחוֹת,

שָׁתִינוּ עַצְמֵנוּ לִרְוָיָה.

סָחַטְנוּ אֶת הַקַּיִץ

עַד כְּלוֹת,

עַד כִּי טָבְעוּ נִחוֹחָיו

בְּמִמְטָרִים רִאשׁוֹנִים

שֶׁל סְתָו.