הממלכה של קטיה

הממלכה של קטיה שוכנת בקומה החמישית של בית דירות.

הממלכה משתרעת על פני שלושה קירות בחדר העבודה של קטיה (על הקיר הרביעי יש ארון גדול) ואפשר לקרוא לה ממלכת האצבעונים.

ארונות תצוגה גדולים וקטנים תלויים על שלושת הקירות ובתוכם, על מדפי זכוכית ניצבים מאות אצבעונים!

יש אצבעונים גדולים ויש קטנים, על חלק מהם מוטבע דגל, על אחרים מוטבע שם העיר או שם הארץ שבה נקנו. יש מוזהבים, יש מוכספים, יש עשויים קרמיקה, ויש מקושטים בקישוטים שונים ומשונים. המראה מאוד עליז וצבעוני.

האצבעונים הגיעו מארבע כנפות תבל. קטיה עצמה אוהבת לטייל בעולם. בכל מקום שאליו היא מגיעה היא רוכשת אצבעון. קטיה היא פדיקוריסטית, ולקוחותיה הרוצים לשמח אותה מביאים לה גם הם אצבעונים מטיולים בחו"ל.

גם אני נוהגת להביא לה אצבעון מכל טיול. בכל פעם שאני מביאה אחד כזה יש לנו טקס קבוע: אני שולפת מתיקי אצבעון עטוף בנייר מתנה, מגישה לה אותו וקטיה מעניקה לי חיבוק ונשיקה, וממהרת להציב את החדש בין יתר החברים על המדף.

במהלך הפדיקור אנחנו מדברות בעיקר על טיולים ולפעמים על הנכדים. מעת שהפכה קטיה לסבתא צעירה היא מרבה לספר על גיא, נכדה הג'ינג'י הקטן, ואף מראה לי את תמונותיו בסלולרי שלה.

"נכון שהוא חמוד, הסברס הזה שלי?" היא שואלת בגאווה האופיינית לכל הסבתות שבעולם.

באחד מביקורי האחרונים אצלה שאלתי אותה למה היא אוספת אצבעונים.

היא הפסיקה לרגע את עבודתה וראיתי שעיניה מתמלאות דמעות.

"את הראשונה ששואלת אותי את השאלה הזאת" השיבה ומשכה באפה "כולם אומרים יופי, יופי ולא מתעניינים". דמעה גולשת על לחיה והיא מוחה אותה בגב ידה.

אני נבוכה מעט, לא ציפיתי לפרץ הרגשות הזה. קטיה מתאוששת קמעה וממשיכה:

"בבושקה שלי, את יודעת איך זה היה ברוסיה, הבבושקה מגדלת את הילד כי ההורים עבדו המון, הייתה תופרת. היא ידעה לתפור מצוין. את כל השמלות היפות של הילדות, עם סרטים וקישוטים, היא תפרה לי. בזמן המלחמה היא הייתה תופרת אצל הנאצים ושם לא הרשו לה להשתמש באצבעון. כשביקשה מהאחראית אצבעון, אחרי שנדקרה והאצבע שלה נטפה דם, קיבלה שתי סטירות חזקות והאחראית המכשפה יימח שמה, צרחה עליה: "אין אצבעון בשביל יהודיות!" יותר לא הֵעֵזה לבקש והמשיכה להידקר. בגלל זה אני אוספת אצבעונים". סיימה קטיה את דבריה.

"וואי, איזה סיפור", מלמלתי. "אני מצטערת שגרמתי לך לבכות".

קטיה קמה מן השרפרף המשמש אותה בעבודתה והצביעה על תמונה קטנה בשחור לבן שהייתה תלויה בין שני ארונות תצוגה ורק עכשיו הבחנתי בה.

"הנה, זאת הבבושקה שלי, קראו לה אדלה", אמרה והורידה את התמונה כדי להראותה לי.

אישה נאה, בתסרוקת של פעם, עגילי פנינה לאוזניה, חייכה אליי מתוך המסגרת הכסופה.

"אישה יפה הייתה בבושקה אדלה שלך", אמרתי.

"כן", חייכה קטיה מבעד לדמעותיה", עכשיו היא בגן עדן והאצבעונים האלה, המקיפים אותה מכל עבר, הם המצבה שלה!"

יצאתי נרגשת מביתה של קטיה והחלטתי שמגיע לה ולסבתה להיות מונצחות בסיפור.