התמונה

עדות לעולם שהיה ואיננו עוד
תמונה של צביה גולן
צביה גולן

מתוך הספר "דממת הספק"

על יד חנות הכובעים באלכסנדרפלאץ הייתה חנות צילום, שלא משכה במיוחד את תשומת לבנו כשהיינו ילדות. אולם עד היום אני זוכרת את שמו של בעל החנות: האדון גרינבאום. בלילה הנורא ההוא נופצו הזכוכיות בחלון הראווה של חנות הצילום הקטנה, ומצלמות רבות נבזזו ממנה. אדון גרינבאום הפך בלילה אחד לקבצן, והיה הולך ברחובות, אוחז במצלמה אחת שהצליח להציל, סרטי צילום בכיס מכנסיו, ומציע לעוברים ושבים לצלם אותם עבור כמה פרוטות.

השמועות אמרו שהוא סידר לעצמו חדר חושך בביתו, שם היה מפתח את התמונות, ולאחר מכן מביא אותן ללקוחותיו. גם אל אימא שלי פנה האדון גרינבאום, והציע לצלם את כולנו. אימא הסכימה להצעתו, וכך עמדנו ארבעתנו ליד הבית, אימא ואבא מאחור, אנה ואני מלפנים, ואדון גרינבאום הכניס את ראשו מתחת לבד של המצלמה, וצילם.

כעבור כמה ימים הביא לנו אדון גרינבאום את התמונה. אני זוכרת את המבט של אימא, ועד כמה לא הבנתי מדוע היא לא שמחה בתמונה הנהדרת. המבט שלה אמר דאגה ולא שמחה. היא קראה לאחותי, שתיהן יצאו מן הבית אל החצר, ואימא אמרה בשקט: "תראי, אנוצ'קה, אני שמה את התמונה הזו פה, רק שתדעי." הצצתי מפתח חדר המדרגות, וראיתי את אימא מכניסה את התמונה לתוך שקית ניילון, ומתכופפת, חופרת בור באדמה וטומנת בו את התמונה. "רק שתדעי, אנוצ'קה," היא אמרה שוב, ניגבה את ידיה בסינר, ונכנסה הביתה.

מעשה התמונה הטריד אותי ימים ספורים עד שנשכח ממני. היום אין לי ספק שתמונות רבות שצילם האדון גרינבאום היוו מזכרות יחידות ממשפחות שלמות שנכחדו, כמו התמונה הבודדת שיש לי עד היום.

בתום המלחמה שבתי אל עיר הולדתי. לא היה קל למצוא את הבית שלי, אבל מצאתי מי שהסכים להראות לי את הדרך. עמדתי שם דקות אחדות ואז נכנסתי ועליתי במדרגות אל הקומה הראשונה. הדלת הייתה סגורה, וריח בישול עלה מן הדירה. לרגע אחד קטן התרונן לו לבי. עוד רגע תפתח לי אימא את הדלת, תקבל את פניי בשמחה ותגיש לי מרק חם.

הרגע הנעים התחלף עד מהרה בכאב ותדהמה. דפקתי בדלת הסגורה, תחילה דפיקה רפה ולאחריה בעוצמה רבה יותר. הדלת נפתחה לכדי סדק קטן. מן הפתח הצר הציצה אישה מבוגרת ששאלה אותי בכעס מי אני ומה אני רוצה. זו לא הייתה אימא. זו הייתה אישה זרה, שגרה עכשיו בבית שלי, ומבשלת שם במטבח שהיה שלנו. לרגע רציתי לזעוק, אך במשנהו הבנתי שעדיף להיות חביבה.

"Guten Tag" אמרתי לה, מקווה כאמור שחביבותי תסייע לי, אבל האישה ניסתה לסגור בפניי את הדלת. עצרתי את הדלת ברגלי, והאישה צעקה שאעוף מהבית שלה, אחרת היא… לא נשארתי לשמוע את המשך האיום. ירדתי למטה. הסיכוי הטיפשי לפגוש את אימא בבית נגוז סופית.

עמדתי בחצר כמה דקות, מתפללת שאולי יגיע איזה קרוב, אולי אפילו הדוד קרל או מישהו מבניו, אבל איש לא הגיע. כבר עמדתי ללכת כשפתאום נזכרתי. מדהים איך דברים נצרבים בזיכרון ולא נעלמים משם אף פעם. ניגשתי אל פינת החצר, התכופפתי וחפרתי באדמה. הבור שעשיתי היה גדול למדי ועדיין לא מצאתי דבר, אבל לפתע הרגשתי משהו רך בקצה האצבעות. מתוך הבור שלפתי שקית ניילון מפוררת ובתוכה קרעי תמונה שצולמה על ידי אדון גרינבאום הצלם. דחפתי את הקרעים אל כיס המעיל שמצאתי באחד הבתים הנטושים וברחתי משם.

עד היום מצויה התמונה הזו בבית כל אחד מילדי, וכמובן גם בביתי. עבודת אומנות עשה הצלם כאן, בישראל, כאשר איחה ואיחד את קרעי התמונה כפאזל, לכדי תמונה אחת שלמה, המספרת את קורותיה של משפחתי, שנכחדה כמעט לחלוטין.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. היום כל אחד מצלם ללא צורך בצלם ובסופו של דבר הכל מוגן בענן

  2. צביה, כל כך התרגשתי לקרוא….את כותבת נפלא, אבל מה שקראתי עכשיו….פשוט המם אותי וריגש מאוד !!

  3. צמקמורת. זה מה שהרגשתי כשקראתי את סיפורך צביה. נדמה שאת כל כך מיטיבה להעביר את הרגש והתחושות דרך המילים שלרגע קצר הרגשתי כמו אותה דמות שעמדה ודפקה בדלת. כשכשרון ורגש נפגשים זה מה שיוצא.

  4. קראתי את הספר בגמיעה אחת, אי אפשר לעצור. ספר מותח, מרגש ורגיש. חובה לקרוא. ועתה לפני שבוע הספר-צרפו אותו לרשימת הקניות שלכם.

  5. ספר קולח ומותח. חובה לקראו. צרפו אותו לרשימת הקניות שלכם לקראת שבוע הספר. נהדר!

  6. גם אם עברו שנים כה רבות, הנושא עדיין פועם, כואב ומרגש !

  7. אהבתי את הסיפור הקצר וחפרתי באינטרנט ושמחתי לגלות שיש לך כאן הצלחה. ברכותיי.

    1. תודה רבה אמירה יקרה. אולי עכשיו יהיה לך רצון לקרוא את הספר! כתובת האימייל שלי מופיעה בסופו. אם תסכימי, כתבי לי תגובה..

  8. אני ראיתי פה ושם את סיפוריך הקצרים
    מסתבר שכתבת גם ספר
    חיפשתי עליו בגוגל
    תמשיכי ככה

  9. ספור מרגש כאילו היה אתמול, אין ספק שלקחי העבר מתדפקים על דלת המחשבה, והזכרון הוא העדות של הבית, והבית הוא הלב.

  10. צביה,את מדהימה,יכולה לדמיין דרך הכתיבה שלך את הסיפור של משפחתך.את בתפקיד שליחות ענקי…כל הכבוד והמון תודה

  11. צביה היקרה,
    אני איש רגשן והדמעות מציפות אותי למקרא סיפורך המדהים והכתוב בעברית קולחת ומשובחת, שרכשת בעמל רב בארץ חמדת אבות.
    חבל שהוריך היקרים אינםאיתך
    על מנת ליהנות מן ההשקעה הגנטית המשובחת שהשקיעו בך.
    לכבוד הוא לי להיות חברך בפייסבוק. המשך שבוע טוב ומבורך, ברוך

  12. צביה הספר טילטל אותי לא מעט, החזיר אותי למקומות שרציתי לברוח לשכוח . אבל את לקחת אותו לראות את הגבורה של אלא שנותרו בחיים הביאו ילדים בנו משפחות..וזאת התשובה שלנו לעולם. מחכה בקוצר רוח לספר הבא

  13. ממש יש חטפח ויש לחזק
    אסטר לשכוח
    הזיכרון האנושי קצר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יאיר

שירה

שיר