הצמה של סבתא

סיפור קצר על זיכרונות נעורים
צמה שיער בהירה
צילום:Stilfehler commons.wikimedia.org

בעת שהמתנתי לנכדתי מחוץ לבית ספרה, התבוננתי בקבוצה גדולה של בנות. לכולן שיער ארוך. מרביתן מותירות אותו פזור. פה ושם נראים זנב סוס, קוקיות או צמות.

גם לי היה שיער ארוך בילדותי. כל בוקר הייתה אמי קולעת לי שתי צמות עבות ויפות וכך הייתי מתייצבת בבית הספר. כאשר גדלתי מעט העדפתי צמה אחת. זה נראה לי בוגר ורציני יותר.

בגיל חמש עשרה החלטתי להסתפר קצר. את המניעים להחלטה כבר איני זוכרת, אך את התחושות שליוו אותי בשעת המעשה עצמו – זוכרת גם זוכרת.

הספרית אחזה בידה השמאלית בצמתי ובימנית החלה גוזזת בשקידה. אני הרגשתי כאילו מפשיטים אותי מבגדיי! משסיימה את מלאכת הגזיזה וצמתי היפה מוטלת בידה, אפפו אותי ריקנות ומבוכה, שמשון שנגזזו מחלפותיו.

הספרית עטפה את הצמה בנייר פרגמנט והניחה אותה על ברכיי.

"שמרי לך אותה למזכרת" אמרה לי.

מיששתי את הצמה שרק לפני דקות אחדות הייתה חלק ממני, מונחת על עורפי, ועכשיו… מה היא לי עכשיו? מוזר, מאוד מוזר.

הספרית נפנתה לעצב את תסרוקתי הקצרה שהפכה מאז למראי הקבוע. כמה לקוחות שהיו באותה שעה במספרה התגודדו סביבי ואמרו: "יופי! מתאים לך!" וחייכו בחביבות. שום נחמה לא מצאתי אז בדבריהן ובחיוכיהן. הם נראו לי מלאכותיים וחסרי כנות. "נראה מה יגידו החברים" חשבתי בלבי.

את המרחק מהמספרה לביתי גמאתי במהירות, שמא אתקל במכר. בבית אהבו את מראי החדש ועשו הכול על מנת לעודד אותי. כך היה גם למחרת בבית הספר ולאט, לאט נעלמה תחושת הריקנות והזרות. התרגלתי לשערי הקצוץ והתחלתי לאהוב את התסרוקת החדשה.

שנים רבות שמרתי את צמתי בארון. מדי פעם הייתי מוציאה אותה, מלטפת אותה בחיבה ושוקעת בזיכרונות מן התקופה שהיינו צמודות. גם לאחר שנישאתי ועזבתי את הבית, נשארה הצמה בבית הוריי. בשלב מסוים, אינני זוכרת מתי וכיצד, נעלמה הצמה. החיפושים אחריה העלו חרס ונסתיימו באכזבה.

באחד הימים, כאשר קלעתי לנכדתי שתי צמות, סיפרתי לה על צמתי. היא רצתה מאוד לראותה והתאכזבה כאשר הסברתי לה שהצמה נעלמה. מאז היא מרבה לשאול אותי על אותה צמה ותמיד אומרת בסוף:

"אוף, סבתא, למה לא שמרת אותה? לא ידעת שאני ארצה לראות אותה?"…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. יונה סיפור מתוק. הרבה יכולות להיזדהות איתו. אימי לא הסכימה לשמור את צמותיי מחשש "פרעושים"
    לפני מספר שנים מישהי סיפרה לי שישבה בקולנוע, בילדותה, בירושלים, ופתאום חשה שראשה נעשה קל, מישהו שישב אחריה בשורה גזז לה את הצמות. זו טראומת חייה. האמת הסיפור הזה עשה גם לי טראומה. היום היו אוסרים אדם כזה על תקיפה חמורה.

  2. סיפור חמוד. אני חושבת על הנכדה המאוכזבת. "איך זה שלא חשבת לשמור ולהראות לה ?"…
    ואני חושבת על עצמי- שאני אוגרת ושומרת כל ימי חפצים וקטעי זיכרונות- האם מישהו יצפה להם ברבות הימים?
    אין לדעת.

    1. נכון נחמה, לרב הילדים זורקים הכל בבא השעה…
      ובאשר לדברי נכדתי: מי חשב אז על נכדות…

  3. לזיכרונות, גם למרירים שבהם מתלווה טעם מתוק. האספנים שבינינו לא זורקים כלום, שומרים חפצים ומכתבים מהעבר. האחרים, כמוך יונה, אוגרים את זיכרונותיהם במגירות הלב וכותבים אותם. וזו דרך נהדרת להנציח ולזכור. תודה שאת משתפת אותנו מדי פעם בזיכרונותיך המתוקים.

  4. לא היתה לי אף פעם צמה ולא הבנתי כמה היא חשובה לנשים מסוימות

  5. אכן סיפור מקסים שמעלה את מפלס הזיכרונות! כשהסתפרתי בפעם הראשונה, (ולא הייתה לי צמה כל כך יפה גם לפני כן), לקח לי זמן ממושך ללמוד לאהוב את המראה החדש שלי. מגדותיי, שלשתי הבכורות היה שיער ארוך ומקסים, הסתפרו ותרמו את שיערן לעשיית פאות לנשים אחרי טיפולים. המעשה היה מרגש מאד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?