חוויות של בית משוגעים

סיפור קצר על זוגיות
תמונה של צביה גולן
צביה גולן

זה לא שאני משווה, אבל מה אני אגיד לך, יוס, לפעמים זה ממש בלתי נמנע, כמו שאומרים. אצלי בבית זה לפעמים העתק למה שרינת מספרת לי. אוי, נו, בחייך, מה אתה שואל עכשיו מי זו רינת, כבר אמרתי לך אלף פעמים שזו המטופלת הכי מיוחדת שהגיעה אליי לקליניקה אי פעם. נו, זו, הרזה הזו, שיש לה הפרעות אכילה מטורפות, והיא שוכבת עם כל אחד שרק מבקש. אוהו, פתאום אתה שומר על חוק הסודיות, הא? שמע, אם אתה לא רוצה אני לא אספר לך.

מה, לספר? ידעתי, הסקרנות הרגה את החתול… אתה מת לשמוע למה אני אומר שהחוויות של רינת מהאשפוז האחרון הן חוויות ממש דומות למה שאני עובר בבית עם זוגתי היקרה עדנה.

נכון, כבר מזמן אמרת לי לפרק את החבילה, אבל אתה יודע איך זה, הסנדלר הולך יחף. אני טוב בלתת עצות לאחרים. זו המהות של להיות פסיכולוג, לא? בקיצור, שמע מה היה לי אתמול בטיפול עם רינת, ותראה שאני צודק ושגם לי, כמוה, יש חוויות של בית משוגעים.

אז ככה, היא הייתה מאושפזת, ומאז שיצאה מהאשפוז לא הצלחתי לתפוס אותה. אתמול היא סוף סוף ענתה לטלפון ואפילו הגיעה לקליניקה. כשהתקשרתי היא נשמעה כרגיל, מלאת ציניות שמסתירה את הכאב שלה.

"אוהו, שלום אימא תרזה. מה הביא אותך להתקשר אליי?" ככה היא אמרה לי, אבל הסכימה להגיע. היא נראתה לא טוב, רזה כמו תמיד, והיו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים. אני לא בטוח שהאשפוז עשה לה טוב.

"אתה רוצה לשמוע משהו?" היא שאלה אותי, ומבלי להמתין לתשובה, התחילה לספר. "דווקא יצרתי שמה קשר עם מישהי, לא עם מישהו, תירגע כבר עם המבטים האלה שלך, אמרתי עם מישהי, היא הייתה בחורה צעירה ויפה באופן מדהים".

יוס, באמת שאתה כבר אמור לדעת למה היא אמרה שאני מסתכל עליה במבט כזה. סיפרתי לך שהיא יוצרת קשרים מטורפים עם גברים מזדמנים, ולרגע אחד, כשהיא אמרה לי שיצרה שם קשר, נבהלתי. זה טבעי, לא? אתה יודע למה אשפזו אותה? היא בסך הכול אוהבת ניקיון, ורוחצת ידיים כל כמה דקות.

בכל מקרה, הסברתי לה שתופעה כמו שהיא מתארת קיימת בספרות של סוגי קשיים. לא, יוס, אני אף פעם לא משתמש, במושג מחלת נפש, זה לא נשמע טוב. אולי אתה צודק שצריך לשים את הקלפים על השולחן במקצוע שלנו, אבל אני חושב שקצת טשטוש של מציאות עגומה לא תזיק כאן. בקיצור, הסברתי לרינת שהתופעה נקראת הפרעה טורדנית כפייתית, והיא כמובן גיחכה ואמרה שיש לי ביטויים יפים בשביל לתאר פסיכים. "וואלה", היא אמרה, "איזה ביטוי מגניב זה קשיים, יש לזה צליל של משהו שאפשר לתקן, לעומת המילה פסיכי, שנשאר פסיכי לנצח".

ניסיתי להתעקש איתה שאין פסיכי לנצח, ושתמיד אפשר לעשות משהו, אבל בלב שלי ידעתי שאני משקר עכשיו, לא רק לה, אלא גם ובעיקר לעצמי. יוס, אתה לא תאמין מה היא סיפרה לי אחר כך, ואיך זה דומה באופן מבהיל למה שעדנה עשתה אתמול. טוב, ברור שהאישה ההיא שרינת סיפרה לי עליה היא חולת נפש עם תעודות, אבל בכל זאת… בעיניים של רינת זה נראה כאילו נתנו לאישה ההיא כמות תרופות שסיממו אותה לגמרי, עד שהגיע הבעל שלה, וצרח עליהם שבגללם אשתו תהיה באמת חולת נפש.

האמת, יוס, אני מכיר את התופעה של בני המשפחה המודאגים, וגם הבנתי שהסיפור נגע ללבה של רינת בעיקר כי לה לא היה קרוב כלשהו שידאג לה, מלבדי. הי, תעצור לפני שאתה מתקיף אותי, בטח שביקרתי אותה, אפילו פעמיים, אבל בשתי הפעמים היא ישנה, כך שהיא אפילו לא ידעה שהייתי. טוב, תן לי להגיע לפואנטה של הסיפור, רינת המשיכה לספר לי איך המטופלת ההיא עשתה להם את התרגיל של החיים שלה, וכשהיא סיפרה לי את זה, הייתה לי צמרמורת בכל הגוף.

ממש לא הגיוני שזה בדיוק מה שעדנה עשתה אתמול, אני המום מזה, אני נשבע לך. האישה ההיא נכנסה לשירותים וטרקה את הדלת כל כך חזק עד שהידית עפה החוצה והדלת ננעלה. אתה בטח יודע, יוס, שהם לא משאירים מפתח בדלת, מטעמי שמירה על המטופלים. זה, אגב, אחד הדברים הכי קשים באשפוזים האלה. תחשוב על זה, אתה רוצה להשתין בפרטיות, אבל אי-אפשר לנעול את הדלת. זוועה. בכל מקרה, האישה ההיא נשארה נעולה בפנים. רינת סיפרה שהם ניסו לדבר איתה והיא לא ענתה והם שמעו רק את המים בברז זורמים.

רינת עמדה שם כמה דקות וצחקה בפראות, עד שהם סילקו אותה לחדר, אבל היא המשיכה לשמוע איך הם מנסים לשכנע את האישה לצאת, והיא לא ענתה, עד שהם פרצו את הדלת, גררו את האישה לחדר שלה, וקשרו אותה למיטה. רינת אמרה שהם חלאות.

ואני, איך אגיד לך את זה, יוס, אני לא יכול להירגע מהסיפור הזה, כי אתמול עדנה נעלה את עצמה באמבטיה וצרחה בהיסטריה שהיא לא תצא עד שאני לא אעוף מהבית! אני אומר לך יוס, לי ולרינת יש את אותן החוויות של בית משוגעים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

10 תגובות

  1. כתוב כל כך יפה! משאיר טעם של עוד…
    גם מצחיק בנוסף 🙂 מעניין יהיה לקרוא עוד קטעי שיחה בין הפסיכולוג ליוס או מי שזה לא יהיה 🙂

  2. צביה היקרה,
    הטקסט הזה כל כך סחף אותי.
    אני כמו הגיבורה של הטקסט שלך בזה לפסיכולוגים.

    מודה שמה שתפס את עיניי שניה וחצי אחרי שנפעמתי מהטקסט הגאוני הזה הוא התיאור עלייך שאת מרצה בתחום החינוך המיוחד. מנהלת מרכז טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים.

    פתאום הבנתי איך התחברתי אלייך בשניה ומדוע אני גומעת בשקיקה כל מה שיש לך לספר לי….לא הייתי מודעת לעובדה הזו ופתאום הפאזל התחבר לי.

  3. לכל אחד יש את בית המשוגעים הפרטי שלו.
    ולא פעם אנחנו מכניסים את העבודה או את הרחוב אל החיים הפרטיים שלנו.
    יפה סיפרת את הסיפור של המטופלת ואת ההשלכות שלה על המטפל, שלא שמר על המרחק המתבקש, מטפל-מטופל.

  4. סיפור לא קל אפילו קשה, כתוב רהוט ויפה. ישר כוח צביה !

  5. אם הבנתי נכון, הפסיכולוג צריך אישפוז דחוף כדי שאשתו תוכל לברך "הגומל".

  6. צביה את אלופה, כתיבה שנונה ומיוחדת, מה ששלך שלך, מעניין הקשר בין הפרעת אכילה לאנטימיות.. יש הרבה דרכים להיות שבע, לכולנו יש את השגעון הפנימי שנמצא בהסתר, מחכה להמשך..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סיבות לדאגה

סקירה כללית על חברת "אפל" (Apple)

דילוג לתוכן