מתקפה מתחת למרפסת ביתי

בעוד חיי עוברים עליי בנעימים, לימודים, חברות ומשחקים, החלו לחלחל לתודעתי התרחשויות שונות ומשונות שלאט לאט הבהירו לי שלא הכול ורוד ומתוק, טעים וריחני. ההתרחשויות לא היו חדשות, אלא שזמן מה לא הבחנתי בהן. תנועות המרי אצ"ל ולח"י פעלו במחתרת, נערים צעירים עזבו את ספסל הלימודים והצטרפו לארגונים שחרתו על דגלם לגרש מהארץ את החיילים הבריטים ולהקים מדינה עברית, מדינה שתקלוט את ניצולי השואה שהגיעו לחופי הארץ ומצאו שערים נעולים בידי חיילי המנדט הבריטי. פרעות והתנקשויות דמים התרחשו בכל רחבי הארץ, יהודים, ערבים ובריטים נהרגו. אנשי מחתרת נתפסו ונתלו, בניינים שלמים התפוצצו וקברו תחתם אנשים חפים מפשע.

הבריטים, שניזוקו קשות מפעולות אלו, החליטו להטיל עוצר על ירושלים ועל ערים אחרות בארץ החל מן השעה חמש אחר הצהריים עד השעה חמש לפנות בוקר, וזאת כדי למנוע מן הצעירים שהגיעו משורות אצ"ל ולח"י להסתובב בלילות בינות לסמטאות, לנסות לחטוף קצינים בריטים או להדביק על הקירות כרוזים הקוראים לתושבים לסלק את הפולש הבריטי ולהקים מדינה עברית על שתי גדות הירדן. כל מי שנתפס ברחובות או בסמטאות בשעות אלו נלקח למעצר וחקירה. אך תנועות המרי שפעלו במחתרת לא נבהלו מהעוצר, וחבריהן המשיכו לפעול בלילות בסיכון נפשות.

למראית עין נמשכו החיים כסדרם. יום יום צעדנו לבית הספר, למדנו בשקיקה ושתינו בצמא את דברי המורים הנחמדים שלנו, שפה ושם גם עדכנו אותנו במה שקורה מחוץ לכותלי בית הספר. נהגתי לעמוד במרפסת בדקות האחרונות לפני שהעוצר נכנס לתוקפו ולצפות בנעשה ברחוב ההומה כאילו אני צופה בסרט נע. היה זה מראה מיוחד במינו, ואפשר היה להרגיש חשמל באוויר.

יום אחד הסתכלתי בעוברים ושבים היוצאים מסמטאות השוק, סלים מלאים בידיהם, יורדים בסיומו של יום לעבר רחוב אגריפס בחזרה לבתיהם. ליד חנויות הפלאפל עמדו בתור לקוחות אחרונים כדי לקנות את מנת הפלאפל הטעים והריחני, שריחו המגרה עלה תמיד באפינו. מול הכניסה לבית שלנו מרחוב מחנה יהודה הייתה חנות הממתקים, ובה נהגנו לקנות בשני מיל את הבמבליק הטעים ביותר בעולם. ליד אותה חנות חנה, כמדי יום ביומו מאז הוטל עוצר על ירושלים, קומנדקר ובו חיילים בריטים – "כלניות" הם כונו, בשל כובעי הברט האדומים שחבשו על ראשיהם.

על הקומנדקר הצבאי ישבו עשרה חיילים, חמישה מכל צד, מחזיקים רובים בידיהם וצופים בערנות בנעשה ברחוב שעוד מעט יתרוקן מאדם. ליד ההגה ישב הנהג, מחזיק את ההגה בשתי ידיו, המנוע דומם. לידו ישב קצין חגור באקדח והוא נראה נינוח ומחייך בעודו בוחן בעיניו התכולות את הנשים היפות שהותירו אחריהן שובל של ריח נעים.

האווירה פסטורלית ויפה בשעה זו של שקיעה, עשר דקות לפני העוצר, ואני עדיין מתנדנדת על הנדנדה במרפסת שלנו הצופה על רחוב מחנה יהודה, על תחילת המורד לרחוב אגריפס ועל חלק מהכביש המוביל לשכונת נחלאות.

ואז, בין עשרות האנשים, הבחנתי בשני נערים כבני חמש עשרה רצים מתוך הסמטה הראשונה המובילה מן השוק אל הרחוב הראשי. כאשר התקרבו לקומנדקר ראיתי אותם זורקים חפץ כלשהו אל עבר החיילים, שני בקבוקים שמתנפצים בקול נפץ עמום על המדרכה ליד גלגלי הקומנדקר.

משנייה זו מישהו החל להריץ את הסרט בקצב מסחרר, במהירות בלתי אפשרית. החיילים קפצו מן הקומנדקר ובעודם באוויר החלו לירות לעבר ההמון, שהחל זורם בדהרה כמו נהר אדיר בשעת שיטפון עז, ובצומת הרחובות התפצל נהר האדם לשניים כשני נחשים שחורים, כשהאחד שועט לעבר מורד רחוב אגריפס והשני לעבר נחלאות, ואני לא מאמינה למראה עיניי, איך תוך שניות ספורות התרוקנו הרחובות כליל, להוציא את החיילים שרצו בסמטאות בחיפושים אחר משליכי בקבוקי המולוטוב, שלמזלם לא התפוצצו ולא גרמו לקורבנות בנפש.

דפיקות חזקות על דלת הבית עוררו אותי מחזיון התעתועים שצפיתי בו כמו הייתי בתוך חלום. שלושה או ארבעה חיילים פרצו אל תוך הבית, כידוני הרובים שלהם מוכנים לקרב פנים אל פנים. אחד פרץ אל הסלון – החדר הראשון מול הכניסה לבית, ניגש מכורסה לכורסה ותקע את הכידון בריפוד פעמים אחדות, כנראה בחיפוש נשק חבוי. משלא מצא דבר ניגש אל הדלת המובילה אל מרפסת הסלון, שהייתה נעולה, ודרך הזכוכית דחף את נשקו ונעמד בעמדת תצפית. שניים אחרים סיירו בבית, חיפשו מתחת למיטות, פתחו דלתות של ארונות בגדים וחיפשו בין הבגדים התלויים, שמא מישהו מצא ביניהם מסתור.

שתי אחיותיי הקטנות נצמדו לרגלי אימא כשהן ממררות בבכי, והיא, חיוורת ועיניה קמות, הגנה על ראשיהן בידיה והביטה בחיילים שעושים בביתה כבתוך שלהם והורסים את רהיטי הסלון, שעליהם שמרה מכל משמר. ואני עמדתי בצד, הבטתי במתרחש סביבי ולא קלטתי כיצד ייתכן שהחיילים – שבימים אחרים חילקו לנו הילדים סוכריות טעימות, ליטפו את ראשינו בחיבה ושאלו אותנו שאלות באנגלית – הורסים עכשיו את הסלון היפה של אימא שלי ומפחידים אותה ואת האחיות הקטנות שלי.

משהבינו החיילים שבבית זה לא ימצאו נשק או טרוריסטים, יצאו מן הבית, ירדו במדרגות ויצאו אל הרחוב הריק מאדם. רק לאחר לכתם נכנסנו לביתה של סבתי. גם שם חיפשו הבריטים בכל חדר וארון ומתחת לכל מיטה, והשאירו אחריהם מזרנים מחוררים מנעיצות הכידונים; חתיכות הצמר גפן שיצאו מתוך המזרנים היו מפוזרות על המיטות ועל רצפת החדר.

הסתכלתי על סבתא, שישבה כהרגלה בקצה הכורסה. היא עישנה סיגריה אחרי סיגריה, המאפרה הייתה מלאה בבדלי סיגריות. כשראתה אותנו סיננה קללה עסיסית בערבית שכללה את כל הצבא הבריטי וחזרה לשאוף את עשן הסיגריה שהחזיקה בידה. סבא ישב ליד השולחן, מעיין בספר הזוהר כאילו כל שהתרחש בביתו לפני דקות ספורות לא הפריע לו כלל. אבל אני, שהכרתי את הסבא הגאה והאמיץ שלי, תיארתי לעצמי מה עבר בראשו ובלבו בדקות החרדה, בעוד חיילים בריטים חמושים ברובים וכידונים הורסים את תכולת ביתו לנגד עיניו.

סבא שלי, הג'ידו הנהדר, מספר הסיפורים הטוב ביותר בעולם, התריע נגד שלטון המנדט והעוצר שהטיל על ירושלים בדרכו שלו. העוצר הלילי לא נועד לסבא שלי. הוא, שהיה כבד שמיעה, החליט ששום דבר לא ימנע בעדו מלפתוח את דלתות בית הכנסת לאלה שרוצים להתפלל תפילת חצות. כל התחנונים של סבתי, של אבי ושל אמי לא הועילו. "שליח מצווה אינו ניזוק", היה עונה להם, ויוצא אל הלילה החשוך לבוש בחליפה, כובע קסקט לראשו, מחזיק בידו קופסת פח ולה ידית מחוט ברזל וחלון פעור באמצעה, שם ניצב נר דולק שהאיר לו את הדרך.

וכך, כשהוא נושא בידו את אותו פנס מאולתר, מעשה ידיו האמונות של אחי הגדול, ותחת זרועו מחזיק את הקורג'ה – תיק הקטיפה שהכיל חומש, טלית ותפילין – צעד הסבא שלי כל לילה, מרחוב מחנה יהודה, לאורך רחוב שילה, ירד במדרגות, חצה את הכביש, עלה במדרגות שהובילו לפתח בית הכנסת של האורפלים ובעזרת המפתח שהיה בידו פתח את הדלת לבית הכנסת. הוא התיישב מול התיבה על ספסל עץ מרופד בכריות ועיין בספרי קודש, עד שנתקבץ מניין מתפללים אמיצים שגם הם הפרו את העוצר והגיעו לבית הכנסת להתפלל ולבקש בקשות מהקדוש ברוך הוא. והיום אני בטוחה שהיו להם בקשות רבות.