להיות מוגנת

סיפור קצר על געגועים לאבא
צילום של צביה גולן
צביה גולן

יכולתי בקלות לטבוע. בחיי, בקלי קלות. מערבולת המים סגרה עליי מכל עבר, ולא הצלחתי לפרוץ אותה ולצאת ממנה. מדהים אותי שגם היום, כשאני חושבת על כל מעגלי המערבולות בחיים שלי, שגם אותם אינני מצליחה לפרוץ, שבה ועולה בי תחושת המחנק הזאת. אבל אז, על חוף ימה של תל-אביב הקטנה, כשהכיכר עוד הייתה גבעה של דשא ירוק, כמעט טבעתי.

מרחוק שמעתי צעקות, וראיתי את אבא קופץ אל תוך המים, ומסמן בידיו למציל שאני טובעת. אחר כך שכבתי על החול החם, ואבא בכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה עד אז, וגם לא מאז, אבל באותו רגע הוא בכה בדמעות של ממש.

אחר כך הוא לימד אותי לשחות.

אבא לקח אותי לבריכה בגבעת רמב"ם בגבעתיים, באומץ רב הוא נכנס אתי למים העמוקים, אמר לי לשכב על הבטן, והחזיק אותי בשתי ידיים. הוא הראה לי אילו תנועות לעשות עם הרגליים והידיים כדי שאלמד לשחות. אני זוכרת שלא ממש הבנתי את ההסבר שלו, ואבא מיהר להביא מצוף גדול, וככה, כשאני מחזיקה במצוף, הוא הראה לי את התנועות, עד שלמדתי לשחות בעצמי.

הידיים של אבא לא היו ידיים חסונות. הן היו ידיים של מוזיקאי שניגן בכינור.

אבל אני הרגשתי מוגנת ובטוחה.

עד היום, שנים לאחר שהלך לעולמו, אני נוסעת לפעמים לגבעתיים. שם, בגבעת רמב"ם, ברחוב אילת, היא עדיין עומדת, הבריכה, בדיוק כפי שהיא חקוקה בזיכרוני. מדרגות לולייניות מובילות אל בריכת הגדולים, ומצד ימין – הבריכה לפעוטות. בזיכרון שלי היא אמנם גדולה יותר, אבל זה בטח מפני שהייתי אז רק ילדה קטנה.

אני מבקשת מהשומר אישור להיכנס רק לראות. הוא כבר מכיר אותי. אולי הוא חושב שאני מוזרה. אולי הוא צודק. אבל אני נכנסת ועומדת שם דקות ארוכות. מסביב כבר בנו הרבה בתים, הכביש חדיש יותר, ורק עצי הברוש הגבוהים עוד עומדים באותו המקום.

מן המקפצה הגבוהה קופץ ילד רזה וחמוד, והמציל גוער בו בחצי חיוך: "הי… אחי… לא לקפוץ." גם המציל התחלף. פעם הוא לא היה אומר "אחי". אולי היה אומר "בחורצ'יק". אבל האיסור לקפוץ עדיין קיים, כאילו שגם בבריכה יודעים שאם אבא כבר לא בסביבה, אני כבר לא מוגנת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

22 תגובות

  1. צביה יקרה, אין כמו אבא שילמד לשחות. אני כל כך מכירה את התחושה הזו שלך, הידיים החזקות של אבא, אז מה אם הוא רק הרים תמיד כינור. בשביל הילדה שלו היה לו את כל הכח שבעולם. והבריכה ברמב"ם באמת לא השתנתה,רק כיסוי יש לה עכשיו. אני עוברת לידה כמעט מדי יום, זה כי אני גרה ברחוב אילת בגבעתיים, בפינה.

  2. קראתי וכל כך התרגשתי, זה עורר בי נוסטלגיה, אני בילדותי הייתי מגיעה לברכה בגבעת רמבם כרמת גנית לשעבר….גם אני חסרה ומתגעגעת לאבי, גם לו היו ידיים עדינות אבל השקט היה חזק. התרגשתי מאוד מסיפורך צביה יקרה !!

  3. צביה יקרה, סיפורך ריגש אותי והעלה לי דמעה. הזכיר לי געגועים לימים יפים וטובים בהם אבי ז"ל היה עדיין בין החיים.
    המשיכי לרגש ועשי חייל!

  4. החזרת אותי ארבעים שנים אחורה לימים בהם אבי היקר לקח אותי לבריכה ולימד אותי לשחות.
    כיף לפתוח את היום עם נוסטלגיה מתוקה

  5. סיפור קצר מקסים. אכן מעביר תחושה מתוקה של זכרון ונוסטלגיה לאדם אהוב. החיפוש אחר רגעים אלו ומציאתם נותן עומק ופרספקטיבה אמיתית בחלוף הזמן.

  6. מקסים ומרגשו. גם לי זכרונות דומים וגעגועים דומים…ממש דברת אותי

  7. וואו, יקרה!
    צמרמורות חלפו בגופי במהלך הקריאה והעלת דמעות בעיניי. כתיבתך כל כך כנה, נוגה ונוגעת במקומות הרגישים ביותר.
    תודה לך על השיתוף הקסום.
    אין לי ספק שאביך שומר עליך ממקום הימצאו ומחייך ברגעים אלה לנוכח הזיכרון הקסום עליו כתבת כאן.
    חיבוק גדול, ותודה.

  8. צביה יקרה.
    כל כך הזדהתי עם הסיפור .
    גם אותי אבי לימד לשחות ולקפוץ ראש לבריכה .. עד היום קופצת ראש כמו אלופה למרות שאבי הודה שלא ידע לקפוץ ראש כשלימד אותי.
    המשפט האחרון פשוט ריסק אותי באמת שלו. את פשוט משובחת.

  9. מקסים ומרגש, אין על אבא בעולם, וביננו גם שנהיה בני 120 תמיד נשאר ילדים, הגעגוע הוא החוט המקשר בין הלב אל הלב.

  10. הגעגוע לאבא מורגשת בכל מילה. בסגנון הכתיבה הקולח והישיר יכולתי לחוש כאילו אני שם על החוף, מביטה באבא מציל אותך ובבריכה מלמד אותך. זכית ונצרת זכרונות כל כך חיים.

  11. צביה יקרה,
    את ריגשת אותי עד דמעות
    מיוחדת וכנה

  12. צביה יקרה, לקחת פרק משמעותי אצל כל אדם . לכולנו יש אבא אך לא כולם זוכים לחיבוק והגנה מאבא..את זכית להגנה וביטחון,כי זה תפקידם של הורים להגן לחבק את הילד. לך יש יכולת להתבונן להיזכר בקטע מהחיים להנגיש אות לכל קורא.

  13. הצורך בשעות מצוקה להגיע למקום בו הרגשת הכי בטוחה , שם את יכולה לפגוש שוב , ולו רק בדמיון את האדם שידע להציל אותך מעצמך או ממעידות, הומחש מאוד בסיפורך…גרמת לי להבין שלהבא כבר לא ארגיש לבד בהתמודדות עם בעיות….אקח את זה אלי, להבא אחפש את אבא.
    תודה לך צביה על הכלי הנפלא הכמעט מובן מאליו שהחזרת לי….

  14. איך ממקום של טביעה ומחנק פרצו הדמעות, צפה התושייה כשאהבה והגעגועים שזורים בתוכה. אוהבת את המנעד הרגשי.

  15. מרגש,עדין,קסום ורווי געגוע.איזו יד אמן שכה היטיבה לטוות את המילים.

  16. אני כמעט טבעתי פעם בחוף פלמחים. גבר הציל אותי ואחר כך, במשך שנים, בכל פעם שהיה רואה אותי ברחוב (אנחנו בני אותה עיר) היה מחיך ועושה לי "נו נו נו" עם האצבע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?