בושה, גאווה ואחותי הגדולה

סיפור קצר על חיבור בצרפתית
צילום של פלורה בן עמרם
פלורה בן-עמרם ז"ל

"למה את בוכה?" שאלה אחותי הגדולה כשראתה אותי מניחה את ראשי על מחברת הצרפתית הפתוחה ודמעות זולגות מעיניי.

"אני עייפה ורוצה כל כך לישון, ואני צריכה לכתוב חיבור בצרפתית למחר ושום דבר לא עולה לי בראש", עניתי בקול בוכים.

"על איזה נושא החיבור?"

"לא חשוב על מה", עניתי, "העיקר לכתוב חיבור בצרפתית, לפחות עמוד אחד".

"טוב, לכי לישון ואני אכין לך את החיבור. אל תדאגי, מחר תמצאי אותו על השולחן, קומי מוקדם כדי שתספיקי להעתיק אותו למחברת שלך בכתב ידך".

"מה באמת, את תכיני לי חיבור?"

"כן, חמודה, אני אכין לך ואת יכולה לישון בשקט".

לימודי הצרפתית בבית הספר בעיצומם. אנחנו בכיתה ו', כבר קוראות וכותבות חופשי את השפה היפה והמתנגנת שהמורים שלנו מחדירים לנו לראש החל מכיתה א'. אחותי הגדולה ממני בחמש שנים סיימה זה מכבר את בית ספר 'אליאנס', ועכשיו היא לומדת בתיכון 'אוולינה דה רוטשילד', שבו רוב הלימודים מבוססים על השפה האנגלית. לאחר שמונה שנות לימוד באליאנס היא יודעת מצוין צרפתית, ועכשיו נהייתה מומחית גדולה באנגלית. היא גם תלמידה מצטיינת. יכולתי לישון בשקט.

נכנסתי למיטה, התכרבלתי בין השמיכות החמות, והדבר האחרון שראיתי לפני ששקעתי בשינה מבורכת היה אחותי הגדולה כותבת, כותבת כאילו היא מעתיקה משהו, לא כאילו היא כותבת חיבור הדורש מחשבה והמצאת רעיונות שיבנו סיפור חדש יש מאין.

בבוקר חיכו לי על השולחן שני עמודים כתובים בכתב יפה ומסודר, חיבור בצרפתית. אורו עיניי. התחלתי לקרוא את החיבור וחשבתי לעצמי שהמורה לא תאמין שאני כתבתי אותו, הוא כל כך יפה ומעניין, והצרפתית כל כך יפה וקולחת. אבל לא הייתה לי ברירה, העתקתי אותו על שני דפים ומיהרתי לבית הספר. לא יכולתי להודות לאחותי, היא יצאה מהבית לפני שהתעוררתי.

בידיים רועדות הנחתי על שולחן המורה את שני דפי החיבור שנכתבו על ידי אחותי והועתקו בכתב ידי. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שעשיתי מעשה כזה, זייפתי, הגשתי בשמי חיבור שלא אני כתבתי. זה כמו שקר, חשבתי לעצמי, זה מעשה מרמה, אבל כבר היה מאוחר, חיבורים אחרים נערמו על החיבור שלי, וכולם נכנסו עמוק לתוך התיק של המורה. היא תקרא אותם בביתה היום או מחר, כמו שהיא עושה תמיד.

למחרת מוציאה המורה את החיבור שלי-של אחותי מהתיק. לבי החל לדפוק בחוזקה, הרגשתי שאני מסמיקה ונשימתי נעתקה. המורה אחזה בין אצבעותיה את שני הדפים שהעידו כאלף עדים על הרמאות שלי, ואני רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי, רציתי להיעלם מהכיתה, רציתי להיות במקום אחר.

"את כתבת את החיבור הזה?" שאלה ועיניה חודרות עמוק אל תוך עיניי.

השפלתי את מבטי, לא יכולתי לעמוד בפני עיניה החוקרות והיודעות הכול. "לא המורה, אחותי הגדולה כתבה אותו, אני לא הרגשתי טוב". עוד שקר קטן, חשבתי בלבי והסומק על לחיי קיבל גון אדום יותר.

"טוב, זה היה ברור כשמש, תגידי לאחותך שהחיבור מאוד יפה, הוא כל כך יפה שאני רוצה להקריא אותו בכיתה ולפני הכיתות האחרות, שילמדו איך כותבים חיבור. אחותך מקבלת ציון טוב מאוד ואת תצטרכי לכתוב חיבור אחר, את ולא אחותך, ברור? נושא החיבור – חתימה מזויפת".

"ועכשיו", מכריזה המורה בקול רם, "אני רוצה להקריא לכם את הסיפור הנפלא שכתבה אחותה הגדולה של החברה שלכם, שהייתה בוגרת מצטיינת של בית הספר שבו אתן לומדות היום. החיבור נקרא 'נעלי בלט'".

המורה החלה לקרוא. שקט מוחלט שרר בכיתה, ורק קול המורה המקריאה את החיבור של אחותי נשמע בחלל. כמו כולן, גם אני הקשבתי והוקסמתי, והתגאיתי שאחותי הגדולה היא שכתבה את הסיפור היפה הזה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. סיפור יפה מהחיים. יש לי חשק לשמוע גם את הסיפור "נעלי בלט". מקווה מאד, פלורה, שתשתפי אותנו גם בזה.

  2. תודה צביה. אנסה לשחזר את החיבור היפה שנכתב לפני שנות דור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הסהר הטורקי

מה עומד מאחורי ההתקרבות של טורקיה למדינות האזור

תמונה של ד"ר קאופמן

חידות חשיבה (114)

ביקור חוזר בלוח השחמט: (ב) עוצמתה של המלכה