ההורים שלנו

רב-לשוניות בירושלים של ילדותי

אני בת מחזור מ' של בית ספר אליאנס, הידוע גם בשם "כל ישראל חברים", ובקיצור כי"ח. התחלתי את לימודיי בבית הספר בשנת תש"ב – אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, וסיימתי בשנת תש"י – אלף תשע מאות וחמישים. בבית הספר הזכור לי לטובה, למדנו את מרבית המקצועות בשפה הצרפתית, ובעברית למדנו ספרות עברית, מולדת ותנ"ך, אך כמעט כולנו דיברנו גם שפה זרה נוספת.

כמו רוב חבריי וחברותיי גם הוריי היו צאצאיהם של העולים שהגיעו בעליות הראשונה והשנייה לארץ, כדי לבנות ולהיבנות בה, ובערוב ימיהם, גם להיקבר בה. היו בינינו גם כאלו, שנולדו בעיר העתיקה והתגוררו בה עוד בטרם החלה העלייה הראשונה, כאשר גבעות צחיחות הקיפו את העיר המוקפת חומה, ושודדים ארבו למי שהעזו להישאר מחוץ לשערים שננעלו עם רדת החשיכה.

הסבים והסבתות שלנו זכו לראות בצמיחת השכונות החדשות, והיו אמיצים דיים לצאת מן החומות שהגנו עליהם בלילות מפני שודדים וגנבים, אך גם חנקו אותם מצחנה, ומחוסר אוויר. הם רכשו בעמל רב וביגע בתים עם חצרות וגינות קטנות בשכונות חדשות, שנשאו את שמו של הנדיב הידוע משה מונטפיורי, או דירות קטנות ברחוב אגריפס, בנחלאות, במקור ברוך וברוממה, ביגיע כפיים וברחוב גאולה, ובשכונות אחרות, מרוחקות קצת יותר.

את השפה שהביאו עמם מארצות מוצאם או מבין החומות, את מסורת הזמירות והתפילות, את התלבושות ומאכלי החגים והשבתות, הם לקחו עמם לשכונות החדשות, שמרו על אוצר יקר זה באדיקות מרובה, והעבירו אותו לבניהם ולבנותיהם. הם היו צנועים וענווים, חדורי אמונה ושמחה, אנשי עבודה חרוצים.

אני וחברותיי, הנכדות של הדור החרוץ הזה, נולדנו למציאות מגוונת. הורינו כבר דיברו עברית, חלקם אפילו למדו בילדותם בבתי הספר תחכמוני, למל או אליאנס, שכבר אז היה קיים. אך הסבים והסבתות שלנו, שלרוב גרו אתנו או בדירה לידנו, דיברו שפה אחרת, יפה ומתנגנת. לא היה להם צורך ללמוד את השפה העברית שכמעט ולא נשמעה בסביבתם, הם גרו בקרב שכנים שבאו מאותו רקע, ודיברו אותה שפה, הם חיפשו האחד את קרבתו של השני, והרגישו בנוח כשהשכנה ממול וזו שגרה קומה מתחתם או קומה מעליהם דיברו גם הן לדינו, או יידיש, או פרסית או פולנית.

אתנו הם דיברו בשפת אמם מהרגע שנולדנו, וכך, אם רצינו או לא, ינקנו את שפתם עם חלב אמנו, שגם היא דיברה אתנו מדי פעם בפעם בשפה זו. הם שרו לנו שירים ששמעו בבית הוריהם, ובלילות החורף הירושלמיים הקרים והגשומים, הסתופפנו כולנו יחדיו, עטופים בשמיכות חמות ליד תנורי נפט או מנגלים עם גחלים לוחשות, ושמענו מפיהם, בשפתם המתנגנת והיפה, סיפורים על נסיכות ומלכים, על ג'וחה ועל שחור הזקן, על שודדים וגנבים, וכך קלטנו בטבעיות מרובה את שפת אמם, כאילו הייתה זו לנו שפת אם שנייה. מגיל צעיר מאוד היינו רובנו דו-לשוניים, דיברנו עברית ושפה נוספת: תימנית, ערבית לדינו או אידיש, והיו גם כאלו שהבינו קצת גרמנית או רוסית, וכפי שכבר הזכרתי, כשהגענו לבית ספר אליאנס, התחלנו ללמוד גם צרפתית.

ובאלו הבתים הקטנים והצנועים, עם החצרות והגינות הקטנות, שבהם התגוררנו, נפגשנו כמעט כל יום, להכין שיעורים, לשנן שמות של מלכים ותאריכים בהחלט לא חשובים ולא מעניינים. את השיעורים הכנו על שולחן האוכל שעמד בפינה, לא רבנו, לא התווכחנו ומעולם לא העלבנו זו את זו. הייתה זו חברות כנה ותמימה, הייתה זו ילדות מיוחדת במינה. הכרנו את האימהות של כל החברות, את כל האחים והאחיות, התקבלנו תמיד בברכה זו אצל זו, והרגשנו כמו בבית, אם היה זה בנחלאות או במחנה יהודה, בזיכרון משה או בזיכרון טוביה.

שני חדרים היו בכל בית, מרוהטים בצניעות, ספה קטנה ליד הקיר, ושולחן וסביבו ארבעה כיסאות בפינת החדר, על השולחן ניצב אגרטל ובו פרחים שנקטפו מהגינה הקטנה. האימהות החרוצות שלנו טיפחו את הגינות הקטנות באהבה רבה, באין גינה הפכו האימהות חצאי פחים לעציצים פורחים במרפסות הקטנות של הדירות החדשות ובאין מרפסת, גם אדן של חלון הפך לגינה פורחת וצבעונית. בחדר השני, ניצבו מיטת ברזל אחת או שתיים ועליהם נערמו מזרונים רבים, לילדים שנולדו במשך השנים. הרצפה הייתה תמיד נקייה ומבריקה, מעשה ידי הילדות הקטנות והחרוצות.

אמי ביקשה את עזרתנו, רק כאשר הייתה כבר עייפה מאוד, ובדרך כלל כל בני הבית הבוגרים והקטנים נענו ברצון ובחיוב. אך לא תמיד היינו כל כך נחמדים, מדי פעם בפעם אימא ביקשה ממני לשטוף את החדר שלה ושל אבא, בדרך כל נעניתי ברצון, להוציא מקרה חד-פעמי. היה זה באחד מימי חמישי, כשאימא ביקשה ממני לשטוף את החדר לקראת שבת, הסכמתי, בעיקר לאחר שהבטיחה לי תשלום פעוט עבור העזרה. התנאי היחידי שהתניתי היה שהיא לא תיכנס ותצא כל עוד אני שוטפת את הרצפות, אלא רק לאחר שאסיים את העבודה, והרצפה תתייבש כהלכה. כנראה היה זה מנהגה של אימא, כשאנו הבנות היינו שוטפות את החדרים, מנהג שדי הרגיז אותי, ומכאן התנאי שהתניתי לאמי.

באותם הימים כשלא היה עדיין קיצוב במים בירושלים של לפני מלחמת העצמאות, שטפנו את הרצפות במים רבים מאוד, והחלפנו אותם לפחות פעמיים, עד שהרצפה הבריקה. קצת לפני שסיימתי לייבש הרצפה, נכנסה אימא להוציא דבר מה מן הארון למרות מחאותיי הקולניות, ואז בחרוני כי רב, שפכתי את המים שבדלי על רצפת החדר, ויצאתי מהבית. עליתי לגג להירגע בינות לפחי המים הגדולים שיצרו פינות של צל. כשירדתי חזרה היה הבית נקי ויבש, ואימא לא אמרה לי מילה. בכותבי שורות אלו אני מתמלאת ברגשי חרטה ואין כבר ממי לבקש סליחה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. זה לא הסיפור הראשון היפה של הסופרת פלורה אבל שוב אני שואל את עצמי, ואולי לא רק את עצמי צריך לשאול, מדוע סיפורים כאלה לא ייכנסו למערכת החינוך? הסיפור כמו זה שהתפרסם עכשיו נותן לנו תמונה כל-כך מיוחדת על החיים של אלה האמיצים שיצאו מבין החומות של ירושלים. מישהו במשרד החינוך צריך להתעורר.

  2. שלום ישראל
    אני לגמרי מסכימה אתך, הנוער של היום

    מגלה התעניינות בתקופת הילדות של הדור
    שחווה את כל מה שהתרחש בירושלים הנצורה בתקופת קום המדינה. חברותי שקוראות את הסיפורים שלי באתר עוברות טלטלה רצינית שהזכרונות האלה מעוררות אצלן.
    יישר כוחך, ישראל
    פלורה

  3. היציאה מבין החומות להקים שכונות ירושלמיות חדשות, הוא פרק נהדר גם מבחינה היסטורית וגם מהאומץ של הירושלמים האלה
    להרחיב את העיר. הסיפור הזה באמת צריך להיות נקרא בידי תלמידים. כל הכבוד לסופרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם