דירה משותפת

סיפור קצר על לב רחב ועל טיפת חמלה
תמונה של צביה גולן
צביה גולן

בשבת האחרונה יצאנו כרגיל לטייל קצת בטיילת הנפלאה שצמחה לה בתוך העיר שלנו, ככה בלי להתבלבל. לא ברור לי איך זה קרה כל כך מהר, אבל יום אחד פשוט הייתה שם טיילת. עכשיו גם התחילו למכור שם מגרשים, במחירים שמשאירים אותי עם לסת רפויה. מאיפה יש לאנשים כל כך הרבה כסף, וזה עוד רק בשביל המגרש! מה עם הבית שירצו לבנות? ואיפה החשמל, האינסטלציה, הרהיטים… לא מבינה. הסתכלתי מסביבי, והנה, בקצה הטיילת כבר התחילו לבנות בניין. לא בית קרקע, אלא בית דירות, אולי ארבע או חמש קומות, עם דירת גן ועם מיני פנטהאוז ועם מקסי פנטהאוז ואלוהים יודע עם מה עוד. טיילנו לנו לאט מול הבניין שנבנה כאן בלילה אחד, ותוך שנייה ורבע כבר הייתי בזיכרונות שלי.

היינו חבורת ילדים שמחה, זה מה שאני זוכרת מהחבורה הזאת. עם השנים התפזרו כולם. נירית ירדה מהארץ, חיים הגבוה גר בעיר אחרת ושמעתי שהוא עורך דין, תמונות של ליאורה היפה היו השבוע בפייסבוק, והיא כבר לא כל כך עדינה וממש לא יפה, אבא של יעל נתפס במעילה וישב כמה שנים טובות, אביאל נעשה רופא בעצמו, על עודד לא שמעתי משך שנים עד שיום אחד קראתי בעיתון על מיליונר אחד שצולם בפפראצי עם שלוש דוגמניות צמרת. הייתה שם תמונה, ובהתחלה לא זיהיתי אותו. מעניין לאן נעלמה הנזלת. יואל נהרג במבצע לפני חמש שנים. אף פעם לא הבנתי למה זה נקרא "מבצע", כמו איזה מחיר מיוחד למי שמת במלחמה. גם על יואל קראתי בעיתון, ומשהו מאותה ילדות מופלאה מת יחד אתו.

אבל בתור ילדים היינו חבורה שמחה. אני זוכרת אותנו הולכים יחד ברחוב ועוברים על יד בניין שנמצא בבנייה. המשחק היה להתחלק לזוגות, כל זוג יקבל דירה בבניין שהולך ונבנה. נירית מלכת הכיתה עם חיים הגבוה והחתיך, ליאורה העדינה והיפה עם יואל הספורטאי המצטיין, יעל העשירה, שאבא שלה מביא לה שמלות מהודרות מחו"ל, עם אביאל שאבא שלו רופא, ולי לא נותרה אפשרות בחירה, כי כלום לא היה מיוחד בי. הייתי סתם ילדה שמנמונת ולא יפה, בלי אבא עשיר ועם אימא מוזרה שאכפת לה בעיקר מניקיון, ככה שחברים לא יכלו לבוא אליי, כי חברים עושים לכלוך. אז לא נשארה לי ברירה אלא להיות בת זוג של עודד, זה שהייתה לו תמיד נזלת באף, אפילו שכבר לא היינו תינוקות. עודד הנמוך, שלא הצטיין בכלום. לא באמת רציתי להיות אתו, אבל לא הייתה לי אפשרות לבחור, זה היה או עם עודד או בכלל לא.

אני זוכרת שעודד הסתכל עליי במבט עצוב, ולבי נכמר. היה לי לב של ילדה בת עשר שמרחמת על מי שכולם שונאים. אני זוכרת שהתגברתי על תחושת הקבס מול האף הנוזל, והושטתי לו יד בחיוך. הזמנתי אותו להיות בן הזוג שלי, ורק בשביל מבט התודה בעיניים העצובות שלו הרגשתי שזה היה כדאי. אבל הפחד מהתגובה של אימא כמעט שיתק אותי.

חזרתי הביתה ברגשות מעורבים: מצד אחד תחושת המעשה הטוב שעשיתי, מי יודע, אולי בזכות מעשים טובים יקרה גם לי משהו טוב, אבל מצד שני – הפחד. עליתי במדרגות, שתיים בכל דילוג, ומן הפתח כבר סיפרתי לאימא בשמחה מהולה בחשש: "עשיתי מעשה טוב, אימא, אני אתחתן עם עודד, היינו איפה שבונים בית חדש, אנחנו נגור בקומה ראשונה." אימא הסתכלה עליי, בעיקר על הנעליים שלי לראות את סימני האבק שהשאיר אתר הבנייה, ולרגע הייתי בטוחה שהכעס הגיע, אבל אימא השתתקה, ניגבה דמעה בסינר שלה, הסתכלה בי במבט לא מוכר ואמרה: "צריך שתהיה בלב אהבה, מרגלית, וחייבים שתהיה גם טיפה של חמלה, זה טוב מאוד."

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. כיוון שאני לא רואה את התגובה כותבת שוב, אהבתי והתרגשתי מאוד, כתוב נפלא כמו תמיד, חשתי הזדהות עם גיבורת הסיפור. תודה על סיפור נפלא !

  2. רגיל לחפש הקשרים.
    הפעם לא מוצא.משום מה מזכיר לי את "בנצילה"
    והסיפור שלך מהצד של "ענתי"
    נהדר.

  3. אין ספק שמעשה טוב של הילדות, הוביל אותך להיות טובה בכל, הזכרונות הם החוט המקשר בין הלב אל הלב,.

  4. לעומת סיפורים אחרים שלך, פה אני ממש יכולה לשמוע את הקול שלך מדבר את הסיפור, יש בו משהו שהוא מאוד שלך. חמלה הוא הרי חזק אצלך לא?

  5. מרגשת כתמיד צביה.
    סיפור נפלא
    ואצטרף לטליה, קולך אומר הכל.

  6. כל כך יפה ומתאים לך לכתוב סיפור על חמלה טוב לב ונתינה. אני מזהה אותך בכל מילה. התרגשתי.

  7. סיפור חכם ומרגש כשזכרונות הילדות העצובים מצחיקים מלווים את גיבורת הסיפור הזה ומשליכים על חיי ההווה שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה