מראות מן המרפסת

על שוק מחנה יהודה של ילדותי
סברס צילום: Marcin Sochacki commons.wikimedia.org

כשהייתי לבד ללא חברות, אהבתי לצפות ממרפסת ביתי על שוק מחנה יהודה ורחוב אגריפס, שסיפקו צבעים, ריחות ומראות של נחשולי אדם הנכנסים אל השוק עם סלים ריקים ויוצאים עם סלים עמוסים לעייפה. הרוכלים שעמדו על המדרכה הכריזו על מרכולתם, שהוצגה על דוכנים, בשירה קולנית ובחרוזים שהמציאו באותו הרגע. דוכן מלא עד גדותיו באלומות חמלה מלנה, עמוסות בתרמילים המכילים גרגירי חומוס קלויים שטעמם כטעם גן עדן. דוכן אחר לידו ועליו מתקן דמוי חבית קטנה המסתובבת במהירות בעזרת מנוע קטן והופכת את גרגירי הסוכר לצמר גפן לבן או ורוד, והרוכל מכריז בקול צלול "שיער איל בנת" ומלפף את הצמר גפן במומחיות סביב פיסת עץ ארוכה ועגולה עד שערימה גדולה ויפה נערמת עליו, ואותה הוא מושיט בחן למי שבידו לשלם עבור תענוג מתקתק זה.

בין מוכר החמלה מלנה למוכר השיער איל בנת עמד נער כבן אחת עשרה או שתים עשרה כשלידו פח מלא בסברס קוצני, סכין חדה בידו האחת וסברס צהוב בידו השנייה. במיומנות היה חותך את הקליפה משני צדי הסברס ואחר כך חורץ חריץ אחד ארוך לכל אורכו של הפרי העסיסי ומסיר את הקליפה משני צדי החריץ, בעודו דואג להשאיר את חלקו התחתון של הסברס על הקליפה. לקונה לא נותר אלא להגיש את ידו ולשחרר את הסברס מבסיס הקליפה שהחזיקה אותו, ולהתענג על טעמו המתוק.

הקונים המבינים והמנוסים היו בוחרים בעצמם את הסברס אחד-אחד, והיו מצביעים על הסברס שבחרו בעודם מחזיקים את אצבעם הרחק מן הקוצים הטורדניים של הפרי המתוק והעוקצני, שהרי אם בטעות קרבה אליהם היד, מיד חדרו חמישה או שישה קוצים (או יותר) עמוק לתוכה. להוציא את הקוצים מן היד היה סיפור מסובך – כדי למשוך החוצה את קצה הקוץ צריך היה להיעזר בפינצטה ובסבלנות רבה, שכן קצה הקוץ בקושי נראה על פני השטח ולא היה בולט דיו כדי להיתפס בקצה הפינצטה. לא היה אפשר להתפטר מן הקוצים הדקים והמעצבנים של הסברס אלא לאחר שפשופים חוזרים ונשנים בעזרת ליפה קשה על אזור העקצוץ.

אבל היו גם מוכרי סברס מתוחכמים יותר, שהניחו את הסברסים מלאי הקוצים בדלי עם מים וניקו את הקוצים מעל פני השטח כשהם מעבירים את להב הסכין על הקליפה ומגלחים את הקוצים אל תוך המים שבדלי. את הסברסים המגולחים והמשובחים שביניהם קילפו והניחו לראווה על מצע של קרח, כשהם מכריזים בקולותיהם הילדותיים עדיין: "סברס, סברס קר ועסיסי, בלי קוצים ובלי עניינים".

ומן המרפסת שעליה אני עומדת וצופה על כל הקסם הצבעוני והריחני הזה, אני מבחינה בהולכי רגל שנעצרים מול גבעת הסברסים הקרים, הצהובים והעסיסיים, הקלופים והנקיים מקליפות ומקוצים טורדניים, ואני רואה איך הם אינם עומדים בפני הפיתוי להוביל סברס קר וקלוף הישר אל הפה. אני יכולה לחוש איך הם מתענגים על הביס המתוק והקריר, ועוד בטרם סיימו לבלוע את הראשון כבר השני מוכן בידיהם בדרך אל הפה. ולמוכר הצעיר והמתוחכם לא נותר אלא לספור כמה סברסים הכניסו לפיהם ולחשב את המחיר שישלמו לו על התענוג שהסב להם.

מאי שם עלו באוזניי צלילי צלחות נחושת קטנות, שמוכר ה"סוס" תופף בהן זו כנגד זו במיומנות שאין דומה לה בעודו מכריז בקולו הערב: "סוס, סוס, קריר ומרווה". מיכל מנחושת מוזהבת היה תלוי על כתפו, מיכל בצורת כד גדול בעל פיה ארוכה ומעוקלת בקצה, וממנו מזג את הנוזל השחור מגבוה אל תוך כוס שהחזיק בידו השנייה, מוריד ומעלה אותה לסירוגין, עד שהייתה מתמלאת בנוזל שחור ומעליו קצף כמו בועות של סבון. טעמו של המשקה הקר, ה"סוס", היה מתוק וטעים, ועד היום אני לא יודעת ממה היו מכינים אותו.

וכשעלה באפי ריח של בוטנים קלויים וראיתי הילה של עשן אפור מיתמר מעל ראשי האנשים, ידעתי שהחבשי היפה והגבוה, מוכר הבוטנים החמים והמלוחים, הגיע היום לשוק. לאחר דקות אחדות ראיתי את דמותו הגבוהה ואת פניו השחומות המוארות בחיוך שחושף שתי שורות שיניים לבנות. גיגית קטנה מנחושת הייתה תלויה בשתי רתמות על צווארו והגיעה עד למותניו. בתחתית הגיגית הממורקת בערו פחמים חמים, והם כוסו בפלטה של נחושת שעליה התחממו הבוטנים לאטם. צינור חלול ירד מבינות לבוטנים אל בין הגחלים הבוערות ושאב את העשן החוצה.

כשראה מוכר הבוטנים שטור האנשים והילדים ההולך אחריו ארוך דיו, נעמד בפינת הרחוב, פרס את תלת הרגליים שהחזיק בידו, הוריד מעליו את הגיגית החמה והניח אותה על תלת הרגליים – שהפך לשולחן. לתוך שקית מנייר או לתוך עיתון שגולל לקונוס שפך את תוכנה של כוס ששימשה כוס מדידה, והגיש את המעדן לעומדים מולו בתור. הללו הניחו בכף ידו השחורה את התשלום עבור שקית הבוטנים הטעימים.

והייתה גם הזקנה שישבה בפתח הבית ממש מתחת למרפסת ולידה קערת תורמוס, אותן קטניות צהובות ומלוחות שהושרו ימים ולילות בתוך מי מלח שהוחלפו כל בוקר, על מנת להוציא את המרירות. גם גרגירי התורמוס נמדדו בכוסית קטנה ועשו דרכם לתוך קונוס מנייר, אותו קונוס ששימש אמת מידה לכל הרוכלים – מוכרי השקדים הירוקים, מוכר הבוטנים החמים ומוכרת התורמוס הזקנה.

כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסי, הייתי יורדת אל הרחוב ובוחרת באחד מהדוכנים שמשכו את עיניי. בעונה הקצרה של השקדים הירוקים קניתי רק אותם מבין המבחר הרב שעמד לרשותי. לשקדים לא היו מתחרים.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

    1. אין שום דבר בפרי המוזר הזה שצריך לבלוע אותו בלי ללעוס ושכולו גרעינים קשים

  1. היטבת לתאר את הדמויות המיוחדות בצורה מרשימה והחזרת אותי לימי ילדותי.אני חשה בפי את הטעם הנפלא של ה"חמלה מלאנה" הסחלב והסברס.
    המשיכי להזכיר לנו נשכחות.
    יישר כח

  2. תודה לכל המגיבות,רחל חנה וזמירה
    נעים לקרוא שאני מעלה זכרונות נעימים מתקופת ילדות בלתי נשכחת, שמזכירה לכן ריחות וטעמים נשכחים

  3. כתיבתך מעלה תמונות צבעוניות ורב כוחך לגרום לקורא לנחש לעצמו טיב הניחוחות המגרים העולים מהרחוב ההומה. מגיע לך ישר-כוח בכל מובן!

    1. תגובה ל-ש.
      על זה נאמר. שעל טעם וריח אין מה להתווכח '

    2. תגובה ל-ש.
      על זה נאמר. שעל טעם וריח אין מה להתווכח '

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הסהר הטורקי

מה עומד מאחורי ההתקרבות של טורקיה למדינות האזור

תמונה של ד"ר קאופמן

חידות חשיבה (114)

ביקור חוזר בלוח השחמט: (ב) עוצמתה של המלכה