השוחט

סיפור קצר על סכינים ארוכים
צילום של פלורה בן עמרם
פלורה בן-עמרם ז"ל

הייתי הילדה הרביעית במשפחה, ואחריי נולדו עוד ארבעה ילדים בהפרש של שנה או שנתיים ביניהם. אימא הייתה ניקוצ'ירה (עקרת בית חרוצה) אמתית. כמו מרבית הנשים הספרדיות עבדה מצאת החמה עד חשכה, והיום הפך לילה, עסוקה תמיד בכביסות, תיקון גרביים ומכנסיים שנקרעו, בישולים, ניקיון הבית וטיפול בתינוק האחרון שנולד בשעה טובה.

עיסוקיה הרבים לא מנעו ממנה להעניק לכולנו חום ואהבה, חיבוקים ונשיקות, בעוד הגדולים מטפלים בקטנים ועוזרים לאימא בגיהוץ, הדחת כלים, שמירה על הילדים הקטנים יותר, וכולם נהנים משעות רבות של חופש להכנת שיעורים ולמשחקים עם חברים. אבא שהה שעות ארוכות בעבודתו בממכר בדים במרכז המסחרי ברחוב ממילא בירושלים, בשלוש החנויות שלו שלאחר מכן חוברו לחנות אחת גדולה, וחזר הביתה בשעות הערב המאוחרות.

מאז שאני זוכרת את עצמי מעולם לא היה לי אף רגע דל. תמיד העסקתי את עצמי ומעולם לא התלוננתי שמשעמם לי. כשהייתי לבד בבית ואימא נמה את שנת הצהריים שלה הייתי מוציאה מבינות לבגדים שלי בארון את אוסף הפרסים שלי, שהיה אוצר יקר בעיניי באותם ימים, ויוצאת אל חדר המדרגות על קצות האצבעות, כדי לא להעיר את אימא. שם אהבתי לשבת ולפרוש את אוסף הפרסים שלי, לסדר סֵריות, וסתם לבחון אותם אחד אחד, כמה הם יפים וצבעוניים. לפעמים הייתה מצטרפת חברה עם אוסף הפרסים שלה, ואז היינו משוות ומחליפות בינינו פרסים כפולים – את שלי באלה שלה.

והנה באחד הימים, בעודי שקועה בפרסים שלי, שמעתי צעדים חרישיים. הרמתי את מבטי וראיתי איש זקן, לבוש מעיל חורפי ארוך, ושני סכינים גדולים בידיו. מבטינו נפגשו, הוא חייך אליי. אני ראיתי רק את הסכינים הענקיים בשתי ידיו.

פרצתי בזעקות מחרישות אוזניים ורצתי כל עוד נפשי בי במעלה המדרגות, בטוחה שהאיש העולה במדרגות בא לשחוט אותי. שכחתי לחלוטין מהפרסים היקרים שלי שנשארו על רצפת המדרגות ונכנסתי חיוורת, רועדת וזועקת עדיין, לבית סבתי. היא רצה לקראתי לראות מה פשר הזעקות שיצאו מפי.

מרוב בהלה לא יכולתי לדבר ולהסביר לה שהאיש בא לשחוט אותי, וגם לא יכולתי לסגור את הפה, שנותר פתוח ומאובן. סבתא לא חשבה פעמיים והפעילה את כל הקסמים שהכירה על מנת להרגיע אותי. היא הכניסה אצבעותיה לפי הפתוח, החזיקה את הלסת העליונה שלי והרימה אותי למעלה פעמים אחדות. אימא, שהתעוררה מהזעקות, רצה להביא לי כפית סוכר, וסבתא ביקשה מאחי, שהגיע גם הוא בעקבות המהומה שהתרחשה, להשתין בתוך כוס. את השתן שלו מרחה על שפתיי. כנראה, הטעם החמים והמגעיל של השתן גרם לי לסגור את הפה, ולאט לאט נרגעתי.

השוחט שגרם לכל הבהלה נעמד בפתח וצפה בסקרנות ובחיוך בכל המתרחש. הוא לא שיער בנפשו שהוא הוא היה הגורם לכל המהומה הזאת. אני נצמדתי לאמי ושלחתי בו מבטים מבוהלים מהצד.

"יה בינתי," הסבירה לי סבתא, "הוא לא בא לשחוט אותך, הוא לא שוחט, זה הקצב שהביא לנו בשר, והסכינים הגדולים שהחזיק בידיו, הם כדי לפרק את הבשר מהעצמות ולחתוך אותו לחלקים קטנים." הייתי בת ארבע או חמש שנים, ונראה שההסבר שלה לא עזר לי לשכוח את המפגש הטראומתי, שאני זוכרת עד היום.

ולפעמים נראה כאילו החיים מפגישים אותנו עם הטראומות שלנו שנים רבות לאחר שהתרחשו, כדי לבדוק אותנו: האם שכחנו או לא? כך קרה לי.

חמש עשרה שנים לאחר המפגש שלי עם "השוחט" נפגעה סבתי – הספרדייה, מצד אמי – כאשר ירדה מאוטובוס בתחנה ליד ביתנו. הנהג, שלא הסתכל בראי האחורי לוודא שכל הנוסעים כבר ירדו, סגר את הדלתות האחוריות והחל לנסוע, בעוד רגל אחת שלה בחוץ ורגל שנייה בפנים וגופה מעוך וכואב בין שתי הדלתות. צעקות האנשים שראו זאת גרמו לנהג לעצור, וכשראה מה מתרחש מיהר לשחרר את הדלתות, העלה את סבתי הכואבת והמיוסרת על האוטובוס ומיהר איתה לבית חולים שערי צדק, ששכן אז בשכונת רוממה, לא הרחק מביתנו.

בבית החולים אבחנו אצלה מכות יבשות ופצעים שטחיים, הרגיעו אותה, ולאחר שעתיים-שלוש שלחו אותה חזרה הביתה. כשחזרתי מלימודיי בסמינר בשעות אחר הצהריים, תפס אותי שכן שהיה עד לכל האירוע וסיפר לי בפירוט מה קרה. משראה את הבהלה על פניי הרגיע אותי ואמר שהיא כבר בבית. רצתי את המרחק הקטן עד ביתנו, עליתי במדרגות בריצה ונכנסתי לחדר שבו שכבה סבתי, חיוורת ומחייכת. לידה ישבה רשל, השכנה מקומה שנייה.

"נונה, קה פסו? קומו טי סיאנטס?" (סבתא, מה קרה? איך את מרגישה?) שאלתי אותה ודמעות נקוו בעיניי. והיא, כהרגלה, חייכה והרגיעה אותי שהכול בסדר, ושהאחיות היו נחמדות מאוד, אבל במקום לטפל בה התפעלו מהשל היפה שכיסה את כתפיה, וכשנכנס הרופא גם הוא חבר אל האחיות, ואמר להן מה אתן מתפעלות מהשל, תראו איזו אישה יפה היא.

הנונה היפה והחכמה שלי המשיכה לספר גם על הנהג ה"גורסוס" – הרשע – ש"לא ראה שאני יורדת לאט מהדלת האחורית, וסגר עליי את הדלתות, ומזל שאנשים שראו צעקו, אחרת הוא היה בוודאי הורג אותי." כך סיפרה עד שראתה שהדאגה סרה מפניי ושהחיוך הסתמן שוב על שפתיי.

לאחר כמה דקות הגיעה סבתי השנייה – החלבית, מצד אבי – וסיפרה לה שעוד מעט יבוא מישהו כדי לטפל בכאבים שחשה בגבה. גם היא, כמו אבא שלי, לא סמכה על אבחנת הרופאים.

ומי נכנס לחדר ושני סכינים ענקיים בידיו? ומי תופס את שתי ידיי בפחד ומתחנן: "אדיו פלור קירידה, מירה, מה בינו א מתר, מה בינו א דיגוייר, מירה לוס קוצ'יוס אן סוס מנוס!" (פלור יקרה, תראי, הוא בא להרוג אותי, הוא בא לשחוט אותי, תראי את הסכינים בידיים שלו!)

ואכן, המראה חזר והפחיד אותי כמו אז לפני חמש עשרה שנה, חזרתי להרגיש כמו הילדה הקטנה בת הארבע שהייתי, ההיגיון לא עבד באותו הרגע. ה"שוחט" היה הפעם צעיר יותר, גבוה ובעל שרירים, פניו שזופות וחרושות קמטים ועיניו קטנות וסקרניות. מכנסיו החומים היו מוכתמים ומקומטים, וחולצת החאקי הפתוחה גילתה את חזהו השעיר. ברט בצבע אפור כיסה את ראשו הקרח. שני הסכינים שאחז בידיו היו זהים לאלה שנחרתו היטב בזיכרוני, ענקיים וחדים.

הסבתא החלבית שלי, שהצילה אותי מההלם שעבר עליי לפני חמש עשרה שנה למראה השוחט שבא לשחוט אותי, ראתה את הבהלה על פניה של הנונה שלי, הסבתא הספרדייה, כעת. היא הסבירה לה בערבית – שפת האם שלה – שהאדון שהגיע הוא קצב, מומחה בטיפול בעצמות ובצלעות שבורות, ובעזרת לחץ על הסכינים הוא מאחה את השברים.

הנונה שלי, ששפת אמה הייתה הלדינו, הבינה יפה את ההסבר בערבית, שכן שנים רבות התגוררה בעיר העתיקה בשכנות למשפחות ערביות שלימדו אותה ערבית והיא לימדה אותם לדינו. תמיד נהניתי לשמוע את שתי הסבתות שלי משוחחות זו עם זו, האחת מדברת בערבית שוטפת והשנייה עונה לה בערבית צולעת ובהיגוי ספרדי. העיקר שהן הבינו היטב אישה את רעותה.

בכל הזמן הזה עמד הקצב בפתח החדר והאזין לשיחה בין שתי הזקנות כשחיוך קל משוך על שפתיו. כשנוכח שהנונה שלי נרגעה, התקרב למיטה, הבעה של התנצלות על פניו, ובעדינות שלא תאמה את כפות ידיו הגדולות בדק את גבה של סבתי, שמא נשברה צלע או עצם. הוא הניח את הסכינים על אזורים מסוימים בגבה ולחץ קלות על הלהב הרחב של הסכין, כאילו רוצה הוא להחזיר כל צלע למקומה.

"אין לך שברים, תודה לאל, סיניורה, אבל חטפת מכות רציניות בגב, תנוחי כמה ימים והכול יעבור", הסביר לה בשפת הלדינו, אף שהוא עצמו היה ממוצא כורדי. הוא חייך לעברה ואז פנה אליי ואמר: "איזו סבתא יפה יש לך!"

סבתא החלימה מהמכות שהותירו בגופה סימנים כחולים וכאובים, ואולי גם בה נותרה חרותה טראומת ה"שוחט" במשך השנים שנותרו לה עד שנלקחה לעולם שכולו טוב.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הסהר הטורקי

מה עומד מאחורי ההתקרבות של טורקיה למדינות האזור

תמונה של ד"ר קאופמן

חידות חשיבה (114)

ביקור חוזר בלוח השחמט: (ב) עוצמתה של המלכה