כוסות רוח וקסמים

סבתי מצד אבא נולדה באורפא, חבל ארץ בדרומה של טורקיה, המזוהה עם אור כשדים. שם ילדה את ארבעת בניה ושלושת בנותיה, ושם חייתה עד שאבי הביא אותם לארץ ישראל וקבע את משכנם צמוד לביתנו.

סבתא הביאה באמתחתה קסמים רבים מאורפא. אחד המופלאים שבהם היה קסם נגד עין הרע – נגד כל מיני חוליים, צרות ועוד כהנה מַרְעִין בִּישִׁין שנועדו רק להזיק לבריות. אבל, גם עין הרע החזק ביותר לא עמד בפני קסם זה של סבתא.

זכור לי היטב כוחו של הקסם, משום שגם אני זכיתי בילדותי להירפא בעזרתו. היה זה באחד החורפים שבהם חליתי וכל מאמציהם של הרופאים לרפא אותי לא צלחו. אבא קיווה שהקסמים של אמו יעזרו, ועל כן קרא לה לחוש אל מיטתי.

סבתא נטלה מחבת גדולה ושטוחה, עשויה ברזל, פיזרה עליה חלקיקי עופרת שהיו שמורים עמה לכל צרה שלא תבוא, ועליהם זרתה עשבים שונים ומשונים. את כל התערובת חיממה היטב על פרימוס. העשבים הקלויים העלו עשן, שמילא את החדר ואפף אותי מכל הכיוונים. לעשן הייתה משימה חשובה: לגרש את השדים והרוחות שגרמו למחלה. לאחר שהעשן פסק, כיבתה סבתא את הפרימוס, ושפכה על העופרת החמה שהותכה בינתיים, כוס מים קרים. או אז התרחש לנגד עיניי הקסם המופלא. חלקיקי העופרת שהתקררו מהמים, קיבלו צורות שונות ומשונות, סבתא התעמקה בהן, עד שמצאה חלקיק אחד והצביעה עליו כעל הגורם למחלה. ברגע שנמצא האשם, הייתה המחלה אמורה להיעלם.

האם מחלתי אכן נעלמה כתוצאה מהעשן שחדר לכלי הנשימה בגופי הקטן? האם צורתו של חלקיק העופרת המשונה רמזה לה על מי שעשה לי "עין הרע" וגרם למחלה קשה להשתלט על גופי? עד היום אני מאמינה שכן. אני זוכרת היטב כי בקסם זה הייתה סבתא משתמשת רק במקרים חמורים שאירעו למי מבין בני המשפחה.

מיומנות אחרת של סבתא, הייתה בעיניי, עיני ילדה קטנה, מין טקס קסום שנלקח מעולם אחר וכלל לא מוכר. כאשר מישהו מבני הבית היה מצטנן מאוד, והיה חשש שיחלה בדלקת ריאות, הייתה סבתא שולפת מן הארון את ערכת כוסות הרוח. בערכה היו כעשר כוסות, שצורתן מיוחדת: רחבות בבסיסן והולכות ונהיות צרות יותר בהיקפן. מעולם לא החמצתי הזדמנות לראות איך סבתא מניחה את כוסות הרוח על גבו הרחב של אבא, או על גבה הלבן של אימא.

לעתים סבתא הרשתה לי לעזור לה, הייתי ה"סייעת" שלה. הכנתי מלאי של קרעי עיתונים והחזקתי נר דולק בידי. החולה היה שוכב על בטנו, גבו חשוף, וסבתא הייתה מבעירה בלהבת הנר את פיסת העיתון שהחל להישרף, תוחבת אותו בעודו בוער, אל תוך הכוסית, הופכת אותה על פיה ומצמידה אותה לגב החולה. כל המהלכים נעשו במהירות הבזק. ואני, עומדת לצדה, ובכל פעם חוששת מחדש שמא העיתון הבוער ישרוף את גבו של אבי או זה של אמי. חלחלה הייתה אוחזת בי גם כשנוכחתי, שברגע שהאוויר נגמר בתוך הכוסית, העיתון כבה כליל והפך לנייר פחם, חששתי כל פעם מחדש, עד הכוסית העשירית.

לפעמים הרשתה לי סבתא להחזיק בפיסת העיתון הבוער ולהכניסו אל תוך הכוסית, שנייה לפני שהיא הופכת ומצמידה אותה לגב החולה. תמיד חשבתי שהחולה אולי יבריא מההצטננות, אבל עור גבו יהיה מכוסה כוויות. להד"ם, העיתון הבוער כבה ברגע שהכוס נצמדה לגב, ומיד נוצרה גבעת עור אדום שתפחה אל תוך הכוס, כמו בצק שמרים שתופח לו ומכפיל ומשלש את נפחו.

וכך, כוס אחר כוס, ובתוכן קרעי עיתונים בוערים הוצמדו על גב החולה, עשר גבעות אדומות תופחות בתוך הכוסות, ומשסיימה להניח את הכוסית האחרונה, הייתה סבתא מתחילה לשחרר את הכוסית הראשונה, קצת בכוח, כי היא הייתה מלאה בעור הגב התפוח, ודומה כי כוסות הרוח לא רצו להיפרד מהשלל החדש שמצאו. אבל סבתא, במיומנות ובסבלנות אין קץ הצליחה במשימה, וכל כוס השמיעה מעין נפיחה ברגע שנפרדה מהגב. עבור החולה המסכן עשר כוסות הרוח היו כמו עשר מכות מצרים, אבל כמה שעות לאחר מכן, הייתה מסתמנת הקלה גדולה במצבו, ואילו סימני הכוסות על הגב נותרו עוד ימים ארוכים עד שנעלמו כליל.