אהובי אמר לי
כי נשוב לשורר על אהבה
רק בספטמבר הבא
אחרי שהילדים יחבשו את הכובע, את הספסל
או את הפצע הראשון בחצר המשחק,
כי בינתיים:
יש להכין את הקטנה לאלף והגדולה לדלית
ולגמול את הקטן מחיתול ומוצץ.
ובינתיים לעת ערב
רק להעיף מבט אל האופק הגדול
לייחל כי היום כבר יעבור
ולחלום כי מחר יהיה קצר בשעה לפחות.
ובינתיים אני רק תוהה ביני לביני:
האם כשהיינו קטנות בשנים
האם גם אז חיכינו שהחופש יחלוף
או אולי חשבנו שיימשך לו עד קץ כל הימים.
6 תגובות
רובן לא יגידו זאת בקול רם
כשתשובי לשורר על אהבה
הוא מוצא תירוצים להתחמק ..
כמה שאת צודקת
חן, חן חן לשלוש המגיבות הנכבדות. כשהיינו יותר קטנים שאל/ה המורה לספרות את השאלה המעצבנת-מטרידה:"למה ה ת כ ו ו ן המשורר?", שאחד מבדחני הכיתה השיב: "תשאלי את המשורר, (לכל הרוחות)". אך כיום אני חושב ששאלה לא פחות מסקרנת היא, 'איזו כוונה חווה הקורא'. והרשי לי מיקה לומר, כי לפי השיר הגבר לא מתחמק, אלא אם את מתכוונת לומר שהוא מתחמק מלשורר אהבה, בזמן כה עמוס…….
חכינו גם חכינו, סוף החופש הסתמן בגגעגועים למסגרת גם אם לא תמיד הכי מושכת כידוע.