מדחי אל דחי

סיפור קצר על יום שגרתי עם סוף איטלקי
שמואל רוטקביץ

יום ארוך וקשה עבר עליו במשרד. מאיר השתוקק רק לחיבוק קטן מהאישה, משהו קטן לאכול, לחלוץ נעליים ולהתרווח על הספה מול הטלוויזיה.

הוא נכנס לדירתם, תמי מאמי מאופרת, עסוקה כהרגלה בתרגילי חיטוב ועיצוב על השטיח בסלון, לקולה של מוזיקה רועשת וקצבית.

"הי מאמי, לא הספקתי היום ללכת למכון הכושר, גם לא לעשות קניות בסופר, הייתי עסוקה כל היום עם רחלי, השכנה החדשה, היא כל כך נחמדה. קנינו נעליים ובגדים, ממש קניות מוצלחות, חזרנו הביתה רק לפני כמה דקות".

מאיר מביט באשתו וחושב "לפחות התרגילים האלה שווים משהו, היא באמת מחוטבת ומוצקה כמו לפני 10 שנים", ומפליט לעברה "יופי, טוב מאוד", אך היא כבר בשלה, ולא רואה שהוא עוזב את הדירה בטריקת דלת. הוא נוסע ללא מטרה במעלה השדרה הראשונה, ומוצא את עצמו ברובע הברונקס.

מאיר חושב לעצמו, "אני זקוק לאוכל מנחם, אמצא משהו טוב באיטליה הקטנה". הוא פוסע לאטו בארתור אווניו ומיד אחרי חנות הדגים ופרות הים הגדולה בפינת רחוב 187 הוא מבחין במסעדה קטנה ונכנס פנימה. אור עמום, דין מרטין מתנגן חרישית ברקע, שולחנות מכוסים במפות משובצות באדום לבן. מאיר לא מחכה למארחת שתושיב אותו, אלא מתיישב ליד אחד השולחנות.

מלצר מבוגר עם עניבת פרפר מניח על שולחנו שלל מנות בזו אחר זו, מבלי שכלל הזמין. מאיר מתפלא, אך מתענג על כל מנה. לזניה, מקרוני ברוטב עגבניות, לובסטר ברוטב שמנת. כל כך היה עסוק באוכל שלא הבחין עד עתה בשלושת הגברים היושבים בשולחן הפינתי. שלושתם חמורי סבר לבושים בחליפות ובעניבות, מדברים בקולות חרישיים. בגבו לשולחנם עומד גבר גדול מידות ושרירי. מעיף מדי פעם מבטים אלכסוניים לכיוון מאיר.

ברגע שמאיר מסיים את מנת הלובסטר ומרחיק את הצלחת, מופיע לידו גדול המידות, מתכופף קרוב לאוזנו של מאיר ואומר בקול חרישי אבל תקיף: "את הקפה תשתה בבית הקפה של ברנזיני שם ממול, יש להם גם טירמיסו נהדר, ללקק את השפתיים".

הוא אוחז במרפק השמאלי של מאיר בלחיצה קלה, מקים אותו מהכיסא ומוביל אותו לדלת הכניסה, "הייתה לנו טעות בזיהוי, נכנסת בטעות למסעדה שמשרתת רק חברים, ההנאה כולה שלנו להגיש לך מהאוכל המשובח. לא, אתה לא צריך לשלם, אבל אל תבוא הנה שוב בשום אופן", והלחיצה על מרפקו של מאיר הולכת ומתהדקת.

בדירה תמי מאמי בתחתונים ובחולצה שהוא לא מכיר, מכרכרת סביבו, " מאמי אני אזמין לך פיצה טובה מהמקום שאתה אוהב ברחוב 72, הי מאמי מה קרה לך? יש לך סימנים כחולים במרפק מה קרה, נפלת?".

מאיר משפשף את מרפקו הכואב ולתמי מאמי הוא אומר "הו זה כלום, ולא, אל תזמיני פיצה, אכלתי כבר".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. תמי מאמי לא פולניה אבל גם לא איטלקיה, אני מלך לא בגלל הסיפורים אלא מפני שאשתי אומרת שאני מלך

  2. סיפור מותח! קבלת הפנים החמה של הגברתנים נשמעת מאד אמתית. אני מקווה, ידידי, שאינך אוכל בפינת רחוב 187. אומרים, אגב, שהפיצה מ – 72 נהדרת!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

הדרום הפרוע

הבעיות והסכנות בעקבות היעדר משילות בנגב

קידום אתרים אורגני וממומן

אתר אינטרנט לעסק זה כבר מזמן לא מהלך שחשוב לעשות כי מצפים מכם. כיום, כאשר לכל המתחרים שלכם יש אתר אינטרנט, העובדה שגם לכם יש