"מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?"

ילדינו שוהים בגן הילדים ובבית הספר שעות רבות ביום. האם הזמן הניתן להם לפעילות גופנית אכן מספק?

בכתבתי הקודמת באתר, שלוש שעות ביום, ציטטתי את המלצת ארגון הרופאים האמריקאי לשלוש שעות פעילות גופנית ביום. קוראים לא מעטים נזעקו בטענה שזה לא מעשי: בלחץ העיסוקים ביום ובהתחשב בהתמכרות הילדים למחשבים ולדומיהם – הטאבלטים והטלפונים החכמים – לא ניתן לממש את המלצה הזאת.

לפני שדוחים את המלצת ארגון הרופאים, אני מציעה לבדוק: האם באמת בלתי אפשרי להעניק לילדינו שלוש שעות פעילות ביום, ומתוכן שעה אחת (לא ברצף) בפעילות עצימה? הבה נערוך חשבון בסיסי: אם נחשב 8 שעות שינה ועוד 4 שעות אוכל והתארגנות, נשארו 12 שעות של תפקוד ולמידה. 6 שעות, שהן מחצית שעות הערות והלמידה שלהם, הם נמצאים בגן ובבית הספר, האם במסגרות אלו הם זוכים לפעילות גופנית מספקת?

ראוי להפריד בין גן הילדים לבין בית הספר בשל אופן הארגון השונה של כל אחת מהמסגרות החינוכיות.

בגן הילדים: ברוב הגנים במדינת ישראל הגננת היא לא רק המורה אלא גם מנהלת הגן, והיא אחראית על הפעילות הגופנית של הילדים. בתכנית הלימודים בחינוך גופני בגן הילדים נכתב: "הנחת היסוד של תכנית הלימודים היא שהילדים צריכים להיות פעילים מבחינה גופנית בכל יום במהלך סדר היום של הגן הן באופן ספונטני והן באופן מונחה. הפעילות צריכה להתקיים במסגרות שונות: בחצר, במעברים מפעילות לפעילות, בלימוד עיוני, בזמן פעילות במוקדי למידה ובזמן ספציפי המיועד לפעילות מודרכת בתנועה. הגננת תתכנן את סדר היום כך שכל ילד בגן יעסוק בפעילות גופנית בכל יום לפחות שעה ורבע" (באתר משרד החינוך).

לפי מיטב ידיעתי, רק בחלק מגני הילדים מתממשת הוראה זו. בחלק לא קטן של גני הילדים הפעילות הגופנית מצומצמת. הילדים לא זוכים לקבל את מנת הפעילות הדרושה להם. אחת הסיבות לכך היא תחושתן של הגננות שלהורים הנושא הזה אינו חשוב דיו.

כיצד יכולים אנו, ההורים, להראות לגננת ש‎‎התנועה לעידוד התפתחותם ובריאותם של הילדים, אכן חשובה לנו?

1. לבקש לראות את חצר הגן ולבחון האם לילדים יש סביבה נעימה שבה יש אפשרויות לקיום התנועות החשובות להתפתחות:טיפוס – סולמות, חבלים, מוט טיפוס.ריצה, ניתורים, רדיפה ובריחה – מרחב בטיחותי.קליעה למטרה – מטרות מסוגים שונים וחפצים שניתן לקלוע בעזרתם.
2. כדרורים, בעיטות, מסירות תפיסות וחבטות – כדורים וחפצים אחרים.
3. תלייה – מתח, צינורות שניתן להיתלות עליהם.
4. איזון על בסיס צר – קורות, צמיגים, עמודים שניתן ללכת עליהם.
5. לשאול את הגננת שאלות:

• כמה זמן ביום הילדים מבלים בחצר?
• מה עושים בימים החמים במיוחד והגשומים במיוחד, כשאי אפשר לצאת לחצר?
• כיצד היא עוזרת לילדים להתקדם בתנועה ולנסות דברים חדשים?
• מה היא יודעת על ההתקדמות של ילדינו בתנועה – האם הם מצליחים כבר לנוע לאחור על הקורה? האם הם כבר מעזים לטפס על המוט?

1. להתנדב להגיע פעם בשבוע/שבועיים/חודש לשעת החצר כדי לצפות בילדים המתנועעים וכדי לעודד אותם להתנסות שוב ושוב.
2. לעודד הורים נוספים להגיע.
3. לבקש משימת תנועה חדשה בכל שבוע ולהתנסות בה עם ילדינו בבית.
4. לשלוח עם ילדינו חפצים המתאימים לתנועה ולבקש מהגננת לשלב אותם בחצר או במרכז תנועה בגן.

בבית הספר: כאן המצב שונה. יש אחראי או אחראית פורמליים על החינוך הגופני, הלוא הם המורים לחינוך גופני. על פי תכנית הליבה, בכל כיתה בבית הספר אמורים להיות שני שיעורים בשבוע. אורכו הפורמלי של שיעור הוא 45 דקות, ובפועל השיעור אף קצר יותר. זה בהחלט לא מספק, ואם זו כל הפעילות המוצעת לילדינו בבית הספר, זו ממש פגיעה בבריאות.

אף שילדים רבים סובלים מהשמנת יתר, אף שילדים רבים חסרי שקט בבית הספר ומפגינים צורך מופגן בתנועה, אף שבשעות הצהריים קשה לרכז את הילדים וזמן לימוד רב יורד לטמיון, אף שבית הספר הוא כבר מזמן לא מקנה הידע העיקרי, עדיין לא קמה האגודה לשינוי שתשכנע ותלחץ לחייב פעילות גופנית פרטנית וקבוצתית, מונחית וחופשית, יום-יומית.

ברוב בתי הספר במדינת ישראל אין אפילו גן משחקים בסיסי עבור ילדי הכיתות הראשונות של בית הספר. בהפסקות משתלטים מספר מועט יחסית של ילדים על המגרשים (כשיש כאלו). רוב הילדים ממשיכים לשבת גם בהפסקות.

כיצד יכולים אנו, ההורים, לסייע בשינוי המצב?

1. לבקר בבית הספר ולראות במו עינינו: האם יש מרחבים? האם במרחבים יש מה שיעודד תנועה? להגיע לביקור בהפסקה הגדולה ולהיווכח: כיצד הילדים פעילים ומשחקים? מי פעיל ומשחק? מה עושים הילדים האחרים?
2. כאשר הילדים שבים הביתה, לשאול אותם על שיעורי החינוך הגופני, על ניצול הזמן בשיעורים אלו ועל הנלמד שם. אם קיבלנו תשובות מדאיגות, כדאי לפנות בשאלות למורה לחינוך גופני עצמו.
3. ביום ההורים לקבוע שיחה עם המורה לחינוך גופני וללמוד ממנו על מצב ילדינו מבחינה גופנית, להקשיב להמלצותיו, להראות למורה ולמנהלת בית הספר שאכפת לנו.
4. לברר עם מנהל/ת בית הספר: האם אפשר לחשוב על פעילות גופנית יום-יומית מאורגנת? בפתיחת היום? באחת ההפסקות? בפתיחת השיעורים המתקיימים בשעות הצהריים?
5. לברר עם המורים למקצועות העיוניים האם ניתן לשלב פעלתנות ותנועה במהלך הלימוד. צריך ללמוד איך לעשות זאת, אך זה אפשרי!
6. אם ילדנו קצת שמן או קצת מתקשה בתנועה, לא לברוח מההתמודדות, לא במסגרת הבית ולא במסגרת בית הספר. מדוע שלא נבקש שילדנו יקבל תשומת לב נוספת מהמורה לחינוך גופני בשעה הפרטנית?

אלו רק כיוונים להתמודדות. ברגע שמנהל/ת בית הספר, המורים העיוניים והמורים לחינוך גופני יֵדעו שאכפת לנו, המצב יתחיל להשתנות, ואם נשנס מותניים ונציע עזרה, בוודאי שתוכל להיות לנו גם יותר השפעה.

ומילה על המחשבים ועל דומיהם – הטאבלטים והטלפונים החכמים. אי אפשר להחזיר את השד לבקבוק ולעצור את ההתפתחות הטכנולוגית. לשימוש במחשבים יש יתרונות אדירים בלמידה ובתקשורת, הם אינם האויב של הפעילות הגופנית. להפך, בקלות ניתן לגייסם למדוד דופק ומספר צעדים, לערוך חישובי קלוריות, להכתיב מקצב ולתת רעיונות לפעילויות ולמשחקי תנועה ועוד אינספור אפשרויות חיבור. אויב הפעילות הגופנית של הילדים הוא העמדות שלנו, המבוגרים, כלפי הפעילות הגופנית בכלל וזו של ילדינו בפרט. אם נגלה עניין ואכפתיות, ונבין כמה זה קריטי להתפתחות ולבריאות של ילדינו ואף נעסוק בעצמנו בפעילות גופנית כדי לשמש דוגמה אישית (וגם כדי לחוש כמה הפעילות הגופנית תורמת) – השינוי סביבנו יתרחש.