קץ התמימות

ילדים צעירים נחשפים לרצחנות הנאצית
תמונה של קרן
קרן גולדברג

ב-2012 בעיתון "הארץ" התפרסם מאמרו של פרופ' יהודה אלקנה ז"ל, היסטוריון וניצול שואה, וכך נכתב בו: ״איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה?"

ראוי להתייחס לשאלה הנוקבת שמעלה פרופ' אלקנה: לשם מה יש לחשוף ילדים צעירים לזוועות ההשמדה של הנאצים וכיצד אנו מקווים או מצפים שחשיפה זו תשפיע עליהם.

מערכת החינוך הישראלית חושפת את ילדינו מגיל צעיר לסיפורי זוועות הרצח וההשמדה שהתרחשו לפני שמונים שנה באירופה. חשיפה זו כוללת את הידיעה כי בשואה נרצחו תינוקות, פעוטות, ילדים, נערים, אימהות ואבות, סבים וסבתות ועוד. הילדים לומדים גם באילו אופנים הם נרצחו, כך שנפשם הצעירה מוכבדת ומועמסת בידע מחריד על מעשי רצח, ומוחם סופג ומבנה זיכרונות סיפוריים וחזותיים של ביטויי הרוע והאכזריות האנושיים הקשים ביותר.

כבני אדם בוגרים אנו מתקשים להבין ולהסביר לעצמנו את פשר המעשים של הרצחנות הנאצית ושל פשעים דומים כגון טבח ורצח המוני של בני אדם. מדוע על כן אנו מוצאים לנכון לספר לילדים צעירים על מעשי זוועה אלו, שאינם מהווים חלק מחייהם וכרוכים בחשיפה לתכנים הטראומתיים ביותר שניתן להעלות על הדעת?

ילדים לומדים כי בתקופת השואה הורים לא יכלו להגן על ילדיהם, ילדים נפרדו מהוריהם, ילדים נאלצו לשרוד ללא הוריהם, הורים שרדו ואיבדו את ילדיהם ועוד ועוד. תכנים אלה נוגעים וחוברים לחרדות היסודיות ביותר של ילדים, ושל בני אדם ככלל: חרדת המוות, חרדת הפרידה, החרדה מפגיעה בגוף, חרדה מאובדן אהבה והחרדה מלהיות רע.

ילדים צעירים אינם יכולים להפיק ״לקח״ משמעותי וקונסטרוקטיבי על עצמם ובנוגע לחיי אנוש על ידי חשיפה לאירועים טראומתיים כל כך המגלמים את האפשרות הקיצונית ביותר של הרוע האנושי. ההשפעה המרכזית על נפשם ותודעתם בחשיפה הזאת היא העמקה וביסוס של תחושת חוסר אונים וקורבנות, הגברת חרדת כליה ומוות והשרשה של פחד קיומי לטווח ארוך. כמו כן ידוע כי אחד ממנגנוני ההגנה שמתפתחים בתגובה לפחד וחוסר אונים הוא הזדהות עם התוקפן, ואימוץ של השקפה והתנהגות תוקפנית ולוחמנית כדרך להרגיש חזק ולשרוד מול איום אמיתי או מדומיין.

המסרים המועברים במערכת החינוך ביחס לשואה מדגישים את חשיבות הכוח הריבוני והצבאי, החוזק והיכולת לשמור ולהגן על עצמנו. מסרים אלה הם חלק מהבניה אידאולוגית העומדת בתשתית סיפור הקמתה של מדינת ישראל והם משמשים כדרך ליצירת לכידות חברתית לאומית.

החשיפה והחדרת תוכני זוועות השואה מגיל צעיר מגבירה באופן מניפולטיבי ופוגעני את החרדה הקיומית האישית והלאומית, ומגבירה את תחושת האיום על ידי האחר ותפיסתו כאויב הכרחי – כך פליטים, מהגרים, ערבים ישראלים, פלסטינים. מדובר באינדוקטרינציה בלתי ראויה ובלתי מוצדקת הפוגעת באפשרות לכינון תודעה של אזרחים רחבי אופקים, הומניים, בעלי רגישות חברתית מקומית ובעלי ערכי מוסר אוניברסליים.

בספרו של סטניסלב לם ״פרובוקציה״ הוא מנסה להסביר את הזוועה הנאצית באמצעות המושג ״האנתרופולוגיה של הרוע״. לם טוען כי התשוקה לרצח היא יסוד מרכזי מכונן בהוויית האדם, וכי האדם משתמש במנגנונים תרבותיים כדי להצדיק רצחנות. לשיטתו הנאצים תיארו את היהודים כאיום קיומי ובכך הצדיקו את השמדתם. הוא מציע את אימוץ התבונה, ולאו דווקא המצפון, כדרך לפתח מודעות וזהירות ממימוש רצחנות אנושית.

כדאי וניתן להעמיק את הידע והתבונה של ילדינו כדי להפכם לסובלניים והומניים, אוהבי ומכבדי אדם, וזאת מבלי להחדיר להם תכנים מזוויעים מגיל צעיר, כאלה המגבירים את החרדה הקיומית, הפחד מהאחר והרצון להדירו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. צודקת ראיתי אין הביקורים ביד ושם, והרצאה בכיתה, ונסיעה לפולין השפיעו על שני ילדי

  2. אני ממש מתקשה להחליט מהיכן להתחיל את אי ההסכמה שלי למסקנתך לגבי האופן בו יש לחנך את ילדינו במה שנוגע לשואה , ואם כבר הרי שיכולת לוותר על לימודי התנ"ך החל מגירוש גן עדן, המבול, ההתנחלות בארץ ישראל ועד הגליית העם מישראל כי זהו סיפור חיינו ההיסטורי, אף שלא בחרנו ברוע- עלינו לדעת שהוא קיים בצורותיו השונות ולפעול להתמודד איתו. חינוך ב"צמר גפן"אוטופי וחזון אחרית הימים האוניברסלי – לא הציל נפש אחת בישראל, ואת ההיסטוריה הזו חובה להנחיל לילדינו- לא כדי לזרוע בהם חרדה- אלא לחזק את רוחם וידיהם למנוע הישנותם של אירועים כאלה- זו חכמת הכשרת הדורות הבאים למשימתם הלאומית- "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארצו לדורות רבים ככול האפשר". יתכן ויהיו ילדים שנפשם הרכה תתקשה לאכל את האמת הבלתי נמנעת, אבל הרוב המוחלט- ידע להתמודד עם אתגרי העתיד כי בנפשינו הדבר.
    בין מודל "וגר זאב עם כבש" ובין "מיליטאריזם פשיסטי" (כפי תיאורך) – יש עוד טווח רחב של יעדי חינוך והכשרה לחיים!!

  3. לגדעון שניר
    מסכים עם כל מילה שכתבת. כותבת המאמר ציטטה את ד"ר יהודה אלקנה. נכון – זו הייתה דעתו. הפירוש שניתן לכך היה שהצגת עניין השואה לדור הצעיר גורמת לראייה קשוחה מדי של הצעירים בהתבגרותם ולכן הם אינם פתוחים לוותר על ענייני ביטחון כאשר מנהלים מו"מ עם הפלסטינים.

    1. נעמה- שאלה לי אליך: כאשר את מציינת "תרבות לאומנית" האם תוכלי להסביר למה את מתכונת? מהי "תרבות של לאום" שאת מייחסת לה קונוטציה שלילית כך כנראה

      1. התופעה של הנאציזם והשואה היא תופעה יחודית בהצגת הפאן האכזרי ביותר של המין האנושי , וכדאי שבני האדם ככלל וישראלים בפרט יהיו מודעים לפאן הזה .
        כיהודים החיים במדינה עצמאית שיש להגן עליה מפני אויבים חיצוניים המאיימים להשמידה יש להכרת השואה חשיבות מיוחדת.
        יתכן ויש לחשוב שנית האם מתאים לחשוף את זה לנוער בגיל בית ספר , או בגילאים מאוחרים יותר .

  4. אני מסכים לחלוטין עם ההצהרה שסוגרת את המאמר ועם הגישה הסובלנית וההומנית. עדיין, אני חושב שקביעה מוחלטת שלימוד השואה לילדים צעירים היא הגורם להקשחתם והפיכתם ללאומנים חסרי פשרות לא ממש מבוססת.

  5. הבעיה איננה מה שמלמדים בכיתה אלא מה שרואים בטלוויזיה, וכעוד יותר מה שרואים ברשת החברתית

  6. היי קרן חותם על מאמרך.מאז ומעולם חשבתי כך. לא התבטאתי בנושא אבל רוצה לתמוך בך כי התובנות שלך לא באו משום כיוון פוליטי.

    1. למאמר של קרן יש בהחלט קונוטציה פוליטית. מעניין שהקונוטציה מתכתבת עם השקפתך הפוליטית דווקא בעניין הפלסטיני.
      אם ביקורי צעירים ישראלים בפולין, על פי ד"ר אלקנה ז"ל, משפיעים על דעתם לכשיתבגרו, כנגד ויתורים על הסדרי ביטחון
      מול הפלסטינים – אז איך זה שאין לכך, כדבריך, כיוון פוליטי?

  7. כמו שכתבה ד"ר בורשטיין לפני כמה ימים כאן באתר בנושא אחר.
    הדרגתיות.
    זאת הדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם