פשיטת רגל

לאחרונה נמאס לי לראות חדשות. אם אשמע עוד פעם אחת את המילים קורונה, אומיקרון או מאומתים, כך אמרתי לעצמי, אני ודאי אצרח. תחת זאת החלטתי שאקרא, אצפה בנטפליקס או פשוט אדבר עם אנשים. אז חלומות לחוד ומציאות קשה לחוד: ילדה אחת נעלמה וחזרה אל יקום הזום הטוב והישן (הרי השנה האחרונה הייתה נצח במונחי הווריאנט) ואילו הילדה האחרת, שבינתיים נהייתה מפקדת בצבא ההגנה לצה"ל ושוהה בבידוד אצלנו בבית כבר אי אלו ימים, כולל שירותי הסעדה וכביסה – נעלמה אל תוך השקט שבחדרה. בקיצור, תקופת קורונה טיפוסית. ואשתי, אתם שואלים? טוב, נו, היא נותרה הדבר היציב היחיד שבחיי. גם את זה, החלטתי, צריך לא לשרוף. וכך צללתי חזרה אל הטקסטים הארורים שלי.

אבל הסקרנות אכלה את החתול ויצא לי לראות פירורים מתוך מהדורת חדשות. בעוד שעל המרקע רצו נתונים ופרשנות על מצבם הקשה של הילדים בתקופת הזום והבידודים, לא יכולתי שלא לשים לב לנתון שמסתבר שלא הטריד אף אחד. בסקירה המדוקדקת דובר על כך שבתקופת הקורונה רק 28% מהילדים ומהמתבגרים  חשו כי "הם מרוצים מחייהם". נתון קשה ובהחלט לא נעים. זאת לעומת 41% מהילדים שהיו מרוצים ממצבם לפני הקורונה. וואו. נתון בהחלט לא נעים. אבל מה שמשך את תשומת לבי היה דווקא מה שלא נאמר. כלומר העובדה כי יותר ממחצית הילדים ומבני הנוער לא היו מרוצים ממצבם כבר לפני שנתיים. עוד בטרם המחלה. עוד לפני הזעקה המשוועת של התקשורת על הנזקים שעושה הבידוד החברתי, על מה שמביא עלינו ניתוק שכזה, ואיזה מין נוער יגדל פה ועוד נושאים חברתיים הנמצאים על הפרק של משרד החינוך, משרד הבריאות ועולם הפסיכולוגיה של בני הנוער השונים.

אחזור על הנתון כדי להבהיר, במקרה שלא שמתם לב: לפני התפרצות הקורונה 59% מבני הנוער והילדים גרסו כי "אינם מרוצים מחייהם"! זהו נתון איום. זהו מספר שאמור להקפיץ את כולנו ולעורר נורות אדומות זוהרות. עולות כאן שאלות עצומות, "מדוע?" ו"איך ייתכן?" ומעל לכול "איך הגענו למצב הזה?" וכמובן גם "מה ניתן לעשות?"

מה שברור הוא כי לאורך הדרך פספסנו. אולי זה משהו בחיי הערים הגדולות (אודה כי אני אישית חי בחור קטן ונידח בקצה הצפוני של ישראל). אולי זה קשור לאיבוד מטרה ודרך של חברה משוסעת וכועסת. אולי כניסתם של אמצעי מדיה חדשים ומכשירים סלולריים (הרי תמיד נוח להאשים אותם בכול). ואולי זה בגלל אובדן ערכים קולקטיביים ומטרות חברתיות. זה גם יכול להיות דברים אחרים שאנשי מדעי החברה והרוח מתריעים עליהם זה תקופה ארוכה, או אחת ממחלותיה של תקופת שפע, או יש שיגידו בשל אי שוויון חברתי. ובעצם הרי יש אנשים רבים שבטוחים כי הם יודעים את התשובה וכי הסיבה היא כך וכך וכך…

והאם כל זה משנה? שום דבר מכל זה אינו חשוב פרט לעובדה כי מולנו זרקור עצום ובולט: יותר ממחצית מהילדים והנוער אינם מרוצים מחייהם. ואם הם לא מרוצים כבר עכשיו, מה יהיה כשיגיעו לחלקים הסבוכים יותר של החיים?