לכתוב לילדים

יאנוש קורצ'אק אמר: "לא מספיק לאהוב ילדים. צריך להבין אותם, ולהתייחס אליהם כבני אדם. להעניק להם את אותן הזכויות ואותם הכללים אשר מחייבים את המבוגרים."

לכתוב לילדים זו משימה קשה. ילדים הם עם חכם, מלא תבונה, והם צוחקים בערך ארבע מאות פעמים ביום. לכן כשכותבים להם, צריך לכתוב חכם, עם עלילה סוחפת. תוך כדי כך אפשר ללמד אותם עובדות, אבל לא להפוך את הספר לבית ספר. וחשוב מאוד, לא לשכוח את ההומור.

אבא שלי ז"ל היה ממציא סיפורים לילדים. הוא היה נכנס אל החדר של אחותי ושלי, שוכב על השטיח שבמרכז החדר, וממציא סיפורים. סיפוריו היו מלאי דמיון והרפתקה, אך תמיד התבססו על עובדות ועל גדולי עולם. כך למדנו לדעת, תחילה אחותי ואני ואחר כך הנכדים והנינים, מי היו מגלי העולם, מהי מערכת השמש וכיצד חיים בעלי החיים.

כשאחד מנכדיי היה קטן (היום נער בן 17 וחצי), נהג אביו (בני יקירי) לספר לילדיו סיפור לפני השינה. לא פעם בחר סיפור מוכר מתוך הקלאסיקה של ספרות הילדים. בתום הקראת הסיפור הוא היה מבקש מכל אחד מילדיו לשאול שאלה על הסיפור. ערב אחד הוא הקריא לילדיו את הסיפור המפורסם "איה פלוטו". בתום ההקראה שאל נכדי, אז ילד כבן ארבע: "אבא, כתוב בסיפור שהדג אומר לפלוטו הכלב: 'כלבים במים זה לא טוב, צא ידידי היקר לחוף'. מאיפה יודע הדג, שחי כל חייו בתוך המים, שיש בחוץ חוף? מה, הוא מציץ לפעמים החוצה?" מעבר למתיקות האין-סופית של שאלה כזו, הנה לנו ההוכחה כמה הילדים חכמים, וכמה מפותח חוש הדמיון שלהם.

כשכותבים להם סיפור, צריך שתהיה בו עלילה מרתקת, צריך שיהיה בו מבנה של אקספוזיציה, הסתבכות ופתרון, ואסור לשכוח: ילדים אוהבים לצחוק. במאמר מוסגר, חבל שהיכולת המופלאה לצחוק ארבע מאות פעמים ביום עוברת לנו עם השנים.

כתב מאיר שלו בספרו "פנדה יוצאת למרעה":

פנדה שואלת את התרנגול: "אתה רוצה שארעה אותך?"

והוא משיב לה בגאווה: "בוודאי, אני רוצה שכולם יראו אותי."

משחק המילים המופלא של מאיר שלו הוא רק אחד מתוך הסממנים הנפלאים בכתיבה לילדים.

ילדים הם עם ישר. הם לומדים לזייף רק בגלל המבוגרים. כשילדים קוראים ספר, הם יגידו בבירור ובכנות אם הם אוהבים את מה שקראו או לא. בפס הייצור שלהם לא קיימת היכולת, האיומה לדעתי, לשקר רק בשביל למצוא חן. לא פעם אני קוראת ביקורות על ספרי מבוגרים ותוהה כמה אמת יש בסופרלטיבים כגון "ספר קסום ונפלא" או "רוצו לקנות". אצל ילדים זה לא יקרה. הם יגידו את האמת. ושוב, במאמר מוסגר, חבל שהיכולת המופלאה להיות כנים עוברת לנו עם השנים.

נקודה חשובה נוספת בכתיבה לילדים היא לתאר מצבים שקריאה עליהם תעורר שיח בין ההורים לילדים. מספר דוד גרוסמן: "התחלתי לכתוב לילדים כשנולדו ילדיי, כשהכרתי את טעם ההורות והאבהות. רציתי להתקרב לילדיי ולהכיר את העולם מבעד למבטם". היכולת הזאת, לראות את העולם מבעד למבטם של ילדים, היא זו המאפשרת לכתוב להם.

אם אמרנו שאפשר ומותר ללמד את הילדים עובדות דרך הסיפור, אבל לא להפוך את הספר לבית ספר, זוהי משימה בפני עצמה. מאיר שלו עושה את זה נפלא. לדוגמה הוא שואל את השאלה: למה חשוב שילד בן ארבע ידע מתי ואיך גדל החצב? והוא משיב, ואני מרשה לעצמי להוסיף על דבריו: האמת היא שזה לא חשוב בכלל, כי גם ילד שלא ידע זאת יוכל לגדול ולהיות מועיל לעצמו ולסביבתו. אולם ידע שנרכש בגיל ארבע עשוי להביא את הילד להיות חכם יותר בגיל שש, ובשביל הסיכוי הזה כדאי לעבוד.

הרשו לי לסיים, כפי שהתחלתי, בדבריו של יאנוש קורצ'אק: "הילד הוא שופט מחמיר לכל מעשיך. היה ישר עם הילד, עד הסוף, אחרת לא תרכוש את אמונו".