אדיפוס שמדיפוס, העיקר שאתה אוהב את אמא

אהבה!

אין עוד מושג שניסו להבין אותו יותר, שנכתבו עליו יותר מילים, שנוגע עמוק יותר ברגש ושמשפיע על יותר בני אדם, מאשר אהבה.

אז מהי האהבה? ניצוץ אלוהי או רק קשרים כימיים וחשמליים במוח? אני מציע את התפיסה שכל סוגי האהבה שאנו מכירים הם בסופו של דבר שחזור כימי וחשמלי במוח של מה שהכרנו כאהבת האם שלנו. אהבת האם היא הכוח המניע של האדם מרגע לידתו ובתקופת היותו תינוק. מצד אחד היא תופעה שלאם אין שליטה עליה ולמעשה משעבדת אותה לדאגה לרווחת התינוק ולאושרו, וטוב שכך, ומצד שני היא המשוב החיובי החזק ביותר בחייו של התינוק. חזק כל כך עד שהוא דורש ומחפש אותו עוד ועוד. אהבת האם יוצרת תחושה פיזית שיוצרת אושר וגורמת להשתוקק לעוד ועוד מאותו הקסם.

מה גורם לאם להשתעבד לאהבת התינוק? מדוע היא אינה יכולה לפעול אחרת? את התשובה לכך נותנת האבולוציה. אבולוציה היא התהליך שבו רק המתאימים שורדים (Survival of the fittest). המנגנון שמאפשר זאת הוא מנגנון הברירה הטבעית. הברירה הטבעית היא עסק קשוח וחסר רחמים, ודואלי לחלוטין – או שהיכולות שלך מתאימות לסביבה ואז אתה שורד ומעביר את המטען הגנטי שלך לצאצאים, או שאתה מת ולא מעביר את המטען הגנטי הלאה.

עבור המין האנושי אחד מהמרכיבים של "להיות מתאים" הוא הדרישה הבלתי מתפשרת מההורים לדאוג שהצאצא ישרוד. מתברר שאם היה מין של בני אדם שבו לאם הייתה אפשרות לבחור אם להגן בכל מחיר על הצאצא או נניח לסור לקוסמטיקאית למניקור מפנק – הרי שילדי האם המגוננת היו בעלי הסבירות הגדולה יותר לשרוד ולהעביר הלאה את המטען הגנטי שלהם. כך פועלת הברירה הטבעית וכך נותרנו רק עם המינים שאצלם ההגנה על הצאצא היא הורמונלית, אוטומטית וכפייתית. במילים אחרות, אהבת האם היא תחושה נכפית ששומרת על הצאצא מבחינה אבולוציונית. כדי ליצור את הכפייה הזאת החיבור בין האם לצאצא חייב להיות הורמונלי, כלומר בלתי תלוי ברצונה של האם. "רצונה" של האם להגן על הצאצא אינו תהליך של בחירה, אלא בלתי נשלט. גזע שבו הדאגה לצאצא הייתה תלויה ברצונה של האם, לא היה שורד.

איך זה קשור למקום של האהבה שבחיינו?

אני מניח שכל אחד מהקוראים השתמש עם לידתו בשתי היכולות שהאבולוציה נתנה לו, הבכי והיניקה. מיד לאחר הלידה, כשהוא רעב ומבוהל, התינוק פוצח בבכי ומודיע לעולם שהוא הגיע ודורש תשומת לב. מיד הוא מחובק בחום, פטמה חמה ורכה נתחבת לפיו והפה מתמלא בנוזל חם, טעים ומרגיע. התינוק יונק, נרגע וחש בחיבוק ושומע את המילים "אני אוהבת אותך" בכל ורסיה אפשרית. החום, החיבוק והאוכל הופכים לאירוע שהוא משמר בתודעתו, למעשה הוא מתחיל את היצירה של תודעתו עם תבנית האהבה. מאותו הרגע, בכל עת שהוא רעב או חש שלא בנוח, הוא בוכה וזוכה לקבל שוב חיבוק חם, אוכל ומילות אהבה, והוא שוב מאושר.

התודעה שלנו, לפי מחקרי מוח מתקדמים, היא אוסף של תבניות אוטומטיות הצרובות במארג הנוירונים במוח. תבניות אלו במוח הן התסריטים המנטליים וההתנהגותיים שמפעילים אותנו באופן אוטומטי, מבלי שתהיה לנו יכולת התערבות מודעת. האהבה היא התסריט הגדול והכבד מכולם. אנו מתוכנתים מלידה לחפש את האהבה, כי היא אחת התבניות הכבדות ביותר שלנו. היא נוצרה מיד עם הלידה ואולי אפילו מעט קודם. המסירות של האם, התגובה המהירה שלה לבכי שלנו, החיבוק החם, ההאכלה והביטחון, המתאחדים כולם עם האמירות "אני אוהבת אותך" – הם שיוצרים את התבנית החזקה מכולן של אהבת האם. המשוב החיובי שחוזר על עצמו ומתחזק גורם להפרשת כל הכימיקלים שגורמים לנו להרגיש נפלא, ואז אנו רוצים עוד ועוד מאותו הדבר הנפלא הזה, אהבת האם. תוך כדי החיים אנו לומדים גם מהי אהבת אב, אחים ובני משפחה וממשיכים לחפש את הקסם הזה. כדי להשיג אותו אנו מרחיבים את היריעה – בני זוג ובנות זוג, חברים וחברות הם מקור חשוב ברכישת המשוב הנפלא הזה וההצפה בכימיקלים הנהדרים האלו.

מה קורה כאשר איננו יכולים לחזור ולהשיג את המשוב של האהבה? נוצר סבל, ואז אנו במקרים רבים פונים לפתרון המשלים של ה"אני אוהבת אותך" – כלומר לאוכל, שהיה חלק בלתי נפרד מתבנית האהבה שלנו. בהעדר החיבוק והחום האוכל משמש כמשוב החיובי שאנו זקוקים לו ומספק נחמה.

מכל זאת עלינו ללמוד שילד שלא חווה אהבה הורית יתקשה לחוות אהבה בחייו. הוא יצטרך ללמוד זאת בדרך הקשה. כל הורה חייב להבין עד כמה חשוב להפגין אהבה בכל מצב, כי זה הבסיס לאושר של הילד, לחוסנו המנטלי ולהצלחתו בחיים.