להחליף חולשה בחוזקה

במערכת החינוך חייבים להבין: חרדת ביצוע משתקת ילדים
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

אני יקה עם חוש הומור, אין לכם מושג כמה זה מתסכל שאף אחד לא מבין את הבדיחות שלך. ערב אחד סיפרתי בדיחה שהייתה בעיניי הורסת. הייתי בטוח שכולם יצחקו עד סוף הערב. אבל… במקום זאת השתרר שקט מביך ביותר.

באותו הרגע הבנתי שאני כבר לא מבין כלום. אם בדיחה שבעיניי היא הימור בטוח, לא מצחיקה אחרים, אז או שהיא לא מצחיקה, או שסיפרתי אותה בצורה לא מצחיקה ואולי היא בכלל לא הייתה במקום? השקט שנוצר הפחיד אותי, משב של חרדה עבר בי, כי שוב פספסתי. הבנתי שכדאי לי לברר קודם מה מצחיק אנשים שהם לא אני. מה אני לא יודע שהם כבר יודעים? התוצאה הייתה שלמשך תקופה ארוכה, בחרתי שלא להיות בדחן בחברה. לא באמת בדקתי מה קרה. האמנתי שמה שקרה הוא מה שיקרה וויתרתי.

המקרה הזה גרם לי להבין מה מרגיש ילד שמתקשה בלימודים ובהתנהגות שלו, להבין שגם הוא כבר ויתר על עצמו בגלל תחושת הפחד שלו. הבנה זו חיזקה אצלי את ההזדהות הרגשית עם הילד ה"מאובחן", זה שמתמודד עם התוויות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות, שהופכות אותו לשונה ושווה פחות. הבנתי שגם הוא רוצה להצליח ולרצות את המורים, ההורים והחברים, אבל הוא לא ממש יודע מה לעשות, כי מערכת החינוך וההורים לא שמו אותו בראש מעייניהם. ממש הרגשתי את החרדות שלו.

בימים מאוחרים יותר, בעיסוקי כמאמן מנטלי, הבנתי את הילדים הללו והזדהיתי עם הכאב של מי שתויגו על ידי המערכת כילדים עם "הפרעת" קשב וריכוז או לקויות שונות, שגורמות לכאורה להתנהגויות חורגות כמו אלימות, הימנעות מעשייה, חוסר ריכוז וכו'. התשובות שלי לשאלות שעלו בי יצרו את התובנה שהילדים אינם לקויים ואינם מופרעים או כל התוויה אחרת. הם פשוט חווים חרדה. כן חרדת ביצוע כמו שגם אנו המבוגרים חווים בנסיבות שונות, חרדות שמשתקות אותנו.

החרדות נובעות מכך שיש ילדים שנדרשים לרמת ידע שהמערכת לא הנחילה להם, עקב שלל סיבות, ולכן הם אינם יכולים לתפקד ברמה שנדרשת בכיתה. עם הזמן הם "כבר יודעים" שהם לא יצליחו והדרך לחרדת הביצוע קצרה.

למידה היא תהליך שקורה בשלבים וחייבים להשלים שלב אחד, כדי לעבור לשלב השני. אם לא משלימים שלב או מדלגים עליו, נוצר פער גדול מדי עבור הילד. מערכת החינוך, בניגוד למה שקורה בחו"ל, אינה מבינה זאת. בחו"ל קיימת "למידה מדויקת", כלומר בודקים לגבי כל ילד, האם הוא השלים את שלב הלמידה העכשווי, והאם הוא יכול לעלות שלב בלמידה. הבסיס לגישה זו הוא מודל ה-ZPD – Zone of Proximate Development של לב ויגוצקי, מי שעסק בחינוך ילדים בתחילת המאה הקודמת. המודל מצביע על כך שילד ישיג רמת ציונים גבוהה יותר, במבחן באותה רמת קושי, אם יהיה לידו אדם שיכוון אותו, מבלי לומר לו כיצד להגיע לפתרון. ההפרש בין שתי רמות הציונים הוא התחום שאותו הילד צריך ללמוד כדי לעבור שלב. זיהוי הפער הזה מאפשר התוויה של תוכנית למידה אישית לכל ילד.

כאשר זה לא נעשה כראוי, הילד יודע שהוא חייב לסגור את הפער, אבל זה מעל לכוחותיו. הפער שלא נסגר יוצר את החרדה, והחרדה באה לידי ביטוי באמצעות סינדרום ה-FFF או בעברית "הילחם, קפא או ברח". שימו לב שכל המופעים של מה שמוגדר כהפרעות קשב, ריכוז וכו', הם  רק תופעות של לחימה, בריחה או קפיאה. זהו מופע אוטומטי שלילד אין כל שליטה עליו. הוא אינו לקוי, הוא מבוהל עד מוות.

האם מדובר בילדים שאינם יכולים? לחלוטין לא. הם פשוט לא למדו ללמוד. הם פשוט נפלו בין הכיסאות ובין הרצונות המנוגדים של מערכת החינוך בעלת החשיבה הסטנדרטית לבין ההורים שרואים בבית הספר מוסד שמרטפות ותו לא.

ישנם כמובן ילדים ומבוגרים שיש להם מוגבלויות פיזיולוגיות אמיתיות. גם עבורם ניתן לבנות דרך הוראה שתתבסס על החוזקות שלהם ותאפשר להחליף את החולשה בחוזקה.

זה מזכיר לי את הסיפור על האנגלי שליווה חבר אמריקאי והראה לו את כיכר טרפלגר, תוך שהוא מצביע על פסלו של נלסון ואומר "זה האיש שעשה את אנגליה למה שהיא". הסתכל עליו החבר ואמר כהאי לישנא "אתה לא חושב שזה מוגזם לזרוק את כל האשמה על אדם אחד?". הילד שהודבקו לו תבניות, אינו זה שנושא בכל האשמה. בעצם הוא כלל אינו נושא באשמה. כולם מסביב מחפשים את השקט והילד משלם את המחיר.

אני מזמין את ההורים כמו גם את המורים, לראות את הילד לא כמי שיש לו לקות או הפרעה, אלא לראות שהוא פשוט מת מפחד. במקום להדביק לו תוויות ולהאשים אותו בהאשמות כוזבות, אנא הורים, חבקו אותו, אמרו לו עד כמה אתם אוהבים אותו ומבינים שהוא מושלם, אבל לא קיבל את מה שהיה צריך לקבל. הפחתת החרדה תאפשר לו לקבל את העזרה ולהגיע לרמה הנדרשת בכיתה ואף למעלה מזה. אנא זכרו כי הילד שלכם הוא שלם ומושלם ואל תתנו לאף אחד לומר לכם אחרת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. מאמר חד שנון וברור
    חרדת ביצוע היא תחושה שרבים חווים בכל חלק מחיינו ואין ספק שניתן אפשר וחייבים להתגבר על כך
    הכותב מבריק ובהחלט מאמר ראוי

  2. לא לטעות
    להגיד סתם לילד שלך, ללא כל הצדקה כי הוא אלוף או גאון, משיג תוצאה הפוכה מהרצוי. צריך לחלק מחמאות ולפאר בכפוף להישגים והשתלות. אחרת הילד מסיק כי סתם מורחים אותו והוא בעצם לא מסוגל לכלום.

    1. הילד זקוק למחמאות, כלומר למשוב החיובי. אם הכיוון שלו נכון, אבל עדיין אין לו את הידע המלא, עדיין הוא ראוי לקבל מחמאות, כדי שירצה לקבל עוד ולכן ישתפר. זו בהחלט התנייה, אבל כך פועל תהליך הלמידה.
      ברור שהמשוב צריך להיות במתאם עם ההצלחה, אבל גם הצלחה קטנה, או נסיון להצליח ראויים למשוב חיובי.

  3. יש כאן מקום חשוב למערכת החינוך ומבלעדי מעורבותה שום דבר לא יתוקן בנושא. אלא שמערכת החינוך ממש לא ערוכה ולא מסוגלת לעמוד במשימה ברמת השטח.

    1. את צודקת, לכן צריך להתחיל בלדבר על זה ואחר כך ללמוד איך ה"למידה המדויקת" קורית בעולם. יש עוד דרכים רבות, צריך רק להבין איך מנגנון הלמידה פועל. למי שיכול ומוכן לקבל שהלמידה היא תהתיך אוטומטי של רכישת ידע, מומלץ לקרוא על מודל ה ZPD של לב ויגוצקי.

  4. גליה יקרה, נשמע שאת טוענת שמערכת החינוך (ןמבחינתי הן המורות והמורים ולא הפקידים המשועממים במשרדים) היא האשמה היחידה בחסך הלימודי של הילדים.
    לדעתי את חוטאת לאמת. לא יודעת מתי היית בכיתה בפעם האחרונה כמורה, אבל היום זה על גבול הבלתי אםשרי לפעמים, כי תופעות הזלזול בסמכות, העובדה שההורים רואים במורה כלי להתנגח בו וחוסר גיבוי אמיתי של ההנהלה למקרי אלימות כנגד מורים, ואימפוטנציה כללית של המחוקק בנוגע להתפרעויות של ילדים, הן הסיבות המרכזיות לניוון בהוראה/למידה.
    מורים ומורות חדשות בורחות היום כי התובנה שהוראה ממש, היא חלק קטן מהשיעור, ושאר הזמן זה ניסיונות השתלטות על ילדים בריונים עם הורים שלא היית נותנת להם לשמור לך על הבלטה בכניסה לבית.
    המאמר ברור, מעביר את המסר ואני מאוד מתחברת אליו, ברור כי הכותב הבין משהו שבאוםן כללי אף אחד לא מעז לומר, כי חלילה שנשים לנו מראה מול הפנים ונאמר שהסייה הכי גדולה בחינוך הפורמלי זה החינוך הביתי. הכל מתחיל בהורים . הורה מחוייב, מגדל ילד מחוייב. לא צריך משאבים כלכליים וגם לא הרבה זמן פר יום. מה שצריך זה פשוט לקחת אחריות עלצהילד שלך. בסוף, אם ההורה מתנער מהגידול שלו, הילד נהפך לבעיה חברתית וזו ממש לא האשמה של המורה שלו.

  5. מערכת החינוך היא הבסיס והתקווה הפוטנציאלית. מי שהיום ילד בעתיד יהיה הורה. אם יקנה היום ערכים ויכיל תובנות נכונות, ידע איך לנהוג עם ילדיו כולל אלה שסובלים מחולשות מסוימות.

  6. מערכת החינוך שלנו מקרטעת. גם עם נושאים הרבה פחות מורכבים היא לא מצליחה להתמודד. זה מפיל על ההורים את כל האתגרים. אבל מה קורה לילדים כשהם בהית הספר?

  7. מסכים עם כל מילה שכתובה במאמר. צריךלייצר לחץ על המערכת על מנת לשנות את הספינה הבעיתיתשנקראת מערכת החינוך. צריך את הלומדים בראש, לדרוש מהמערכת להפנים זאת ולתת לה את הכלים להצליח.
    אנחנו מפסידיםכל כךהרבה צעירים אשר נופלים בין הכסאות או גרוע יותר מפילים אותם מהגג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'