להחליף חולשה בחוזקה

אני יקה עם חוש הומור, אין לכם מושג כמה זה מתסכל שאף אחד לא מבין את הבדיחות שלך. ערב אחד סיפרתי בדיחה שהייתה בעיניי הורסת. הייתי בטוח שכולם יצחקו עד סוף הערב. אבל… במקום זאת השתרר שקט מביך ביותר.

באותו הרגע הבנתי שאני כבר לא מבין כלום. אם בדיחה שבעיניי היא הימור בטוח, לא מצחיקה אחרים, אז או שהיא לא מצחיקה, או שסיפרתי אותה בצורה לא מצחיקה ואולי היא בכלל לא הייתה במקום? השקט שנוצר הפחיד אותי, משב של חרדה עבר בי, כי שוב פספסתי. הבנתי שכדאי לי לברר קודם מה מצחיק אנשים שהם לא אני. מה אני לא יודע שהם כבר יודעים? התוצאה הייתה שלמשך תקופה ארוכה, בחרתי שלא להיות בדחן בחברה. לא באמת בדקתי מה קרה. האמנתי שמה שקרה הוא מה שיקרה וויתרתי.

המקרה הזה גרם לי להבין מה מרגיש ילד שמתקשה בלימודים ובהתנהגות שלו, להבין שגם הוא כבר ויתר על עצמו בגלל תחושת הפחד שלו. הבנה זו חיזקה אצלי את ההזדהות הרגשית עם הילד ה"מאובחן", זה שמתמודד עם התוויות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות, שהופכות אותו לשונה ושווה פחות. הבנתי שגם הוא רוצה להצליח ולרצות את המורים, ההורים והחברים, אבל הוא לא ממש יודע מה לעשות, כי מערכת החינוך וההורים לא שמו אותו בראש מעייניהם. ממש הרגשתי את החרדות שלו.

בימים מאוחרים יותר, בעיסוקי כמאמן מנטלי, הבנתי את הילדים הללו והזדהיתי עם הכאב של מי שתויגו על ידי המערכת כילדים עם "הפרעת" קשב וריכוז או לקויות שונות, שגורמות לכאורה להתנהגויות חורגות כמו אלימות, הימנעות מעשייה, חוסר ריכוז וכו'. התשובות שלי לשאלות שעלו בי יצרו את התובנה שהילדים אינם לקויים ואינם מופרעים או כל התוויה אחרת. הם פשוט חווים חרדה. כן חרדת ביצוע כמו שגם אנו המבוגרים חווים בנסיבות שונות, חרדות שמשתקות אותנו.

החרדות נובעות מכך שיש ילדים שנדרשים לרמת ידע שהמערכת לא הנחילה להם, עקב שלל סיבות, ולכן הם אינם יכולים לתפקד ברמה שנדרשת בכיתה. עם הזמן הם "כבר יודעים" שהם לא יצליחו והדרך לחרדת הביצוע קצרה.

למידה היא תהליך שקורה בשלבים וחייבים להשלים שלב אחד, כדי לעבור לשלב השני. אם לא משלימים שלב או מדלגים עליו, נוצר פער גדול מדי עבור הילד. מערכת החינוך, בניגוד למה שקורה בחו"ל, אינה מבינה זאת. בחו"ל קיימת "למידה מדויקת", כלומר בודקים לגבי כל ילד, האם הוא השלים את שלב הלמידה העכשווי, והאם הוא יכול לעלות שלב בלמידה. הבסיס לגישה זו הוא מודל ה-ZPD – Zone of Proximate Development של לב ויגוצקי, מי שעסק בחינוך ילדים בתחילת המאה הקודמת. המודל מצביע על כך שילד ישיג רמת ציונים גבוהה יותר, במבחן באותה רמת קושי, אם יהיה לידו אדם שיכוון אותו, מבלי לומר לו כיצד להגיע לפתרון. ההפרש בין שתי רמות הציונים הוא התחום שאותו הילד צריך ללמוד כדי לעבור שלב. זיהוי הפער הזה מאפשר התוויה של תוכנית למידה אישית לכל ילד.

כאשר זה לא נעשה כראוי, הילד יודע שהוא חייב לסגור את הפער, אבל זה מעל לכוחותיו. הפער שלא נסגר יוצר את החרדה, והחרדה באה לידי ביטוי באמצעות סינדרום ה-FFF או בעברית "הילחם, קפא או ברח". שימו לב שכל המופעים של מה שמוגדר כהפרעות קשב, ריכוז וכו', הם  רק תופעות של לחימה, בריחה או קפיאה. זהו מופע אוטומטי שלילד אין כל שליטה עליו. הוא אינו לקוי, הוא מבוהל עד מוות.

האם מדובר בילדים שאינם יכולים? לחלוטין לא. הם פשוט לא למדו ללמוד. הם פשוט נפלו בין הכיסאות ובין הרצונות המנוגדים של מערכת החינוך בעלת החשיבה הסטנדרטית לבין ההורים שרואים בבית הספר מוסד שמרטפות ותו לא.

ישנם כמובן ילדים ומבוגרים שיש להם מוגבלויות פיזיולוגיות אמיתיות. גם עבורם ניתן לבנות דרך הוראה שתתבסס על החוזקות שלהם ותאפשר להחליף את החולשה בחוזקה.

זה מזכיר לי את הסיפור על האנגלי שליווה חבר אמריקאי והראה לו את כיכר טרפלגר, תוך שהוא מצביע על פסלו של נלסון ואומר "זה האיש שעשה את אנגליה למה שהיא". הסתכל עליו החבר ואמר כהאי לישנא "אתה לא חושב שזה מוגזם לזרוק את כל האשמה על אדם אחד?". הילד שהודבקו לו תבניות, אינו זה שנושא בכל האשמה. בעצם הוא כלל אינו נושא באשמה. כולם מסביב מחפשים את השקט והילד משלם את המחיר.

אני מזמין את ההורים כמו גם את המורים, לראות את הילד לא כמי שיש לו לקות או הפרעה, אלא לראות שהוא פשוט מת מפחד. במקום להדביק לו תוויות ולהאשים אותו בהאשמות כוזבות, אנא הורים, חבקו אותו, אמרו לו עד כמה אתם אוהבים אותו ומבינים שהוא מושלם, אבל לא קיבל את מה שהיה צריך לקבל. הפחתת החרדה תאפשר לו לקבל את העזרה ולהגיע לרמה הנדרשת בכיתה ואף למעלה מזה. אנא זכרו כי הילד שלכם הוא שלם ומושלם ואל תתנו לאף אחד לומר לכם אחרת.