ילדי הענן

על ילדות אינטראקטיבית ועל בכלל
צילום מטנזניה של חביבה רוטשילד
בטנזניה לילדים אין כלל מושג מה זה בכלל צילום: חביבה רוטשילד

הם מכירים עשרות אפליקציות, מאתרים בקלות תכנים בגוגל, חברים בהמון קבוצות בוואטסאפ. נושמים את הטכנולוגיה והחיים מבעד למסך הזכוכית, בנגיעה אחת קלה, בכל רגע שמתאפשר להם. קמים, חיים, משחקים ומנהלים חיים חברתיים, לעתים ללא הוצאת הגה או הברה אחת פשוטה.

הילדים של היום, הם ממש לא הילדים שהיינו פעם.

הם מצלמים כל תנועה, מקום, חוויה, משתפים ומביעים את עצמם להפליא, בשקט וללא קול תרועה רמה. הם מצויים בעניינים, מחוברים ברמ"ח איבריהם לכל עניין ודבר המתרחש סביבם, בלי צורך לצאת מהבית או להיפגש עם מישהו.

חברויות קמות ונופלות, אין להם צורך לקרוא ספרים, הסוללה חייבת להיות מלאה אחרת הם מרגישים חסרי קיום. די עצוב, למען האמת.

הם לא יודעים מהן קלטות, שכחו מהגוגואים כבר מזמן, משחקי קלאס וחבל לא נמצאים באג'נדה שלהם. מוסיקה זמינה, סרטונים, בדיחות וסדרות טלוויזיה במרחק נגיעה והם בעננים, בזכות אותו מכשיר קטן הממלא עבורם עולם ומלואו. ככל שהוא מתקדם יותר כך עולה שביעות הרצון שלהם.

וישנם גם כמה שלא ממש מחוברים לכל הגאדג'טים הללו, כי ההורים לא מרשים או מאמינים בזה. הם מעטים מול רבים הטובעים בקורי הטכנולוגיה, הקרינה והריחוק.

לקבוצות שלהם בוואטסאפ יש שם ופנים, היסטוריה ומנהלי קבוצה. אפשר להעיף כהרף עין, לשנות, להזמין או לנדות. לשנות תמונה, כותרת, רקע, ולהחליט מי מתאים להיות שם בכל שנייה נתונה.

הם לא מעיינים באנציקלופדיות כמו פעם, לא עומדים בחוץ וקוראים לחבר שירד למטה לשחק, הם לא יודעים מה זה טלפון ציבורי. אין להם זמן לחכות. הכול מיידי.

לא פשוט להילחם בזה. עוד יותר קשה לעצור את הזמן, הניכור, היחסים המושתתים על מסרים ותמונות. מילים כתובות בטלפון נייד חוסכות הבעת רגשות, מבט ישיר לתוך העיניים, התמודדות עם אמירות ישירות.

נדמה כי חלפו מאות שנים מהילדות שלי, אי שם בין הגבעות של הנגב, קניית חצי כיכר הלחם במכולת, ימי הולדת צנועים בבית וקניית קופסאות שימורים לטיול השנתי.

אין מנוס מהטכנולוגיה ומתהליכים מואצים ההופכים את החיים שלנו לקלים יותר. מרוחקים. תחרותיים בטירוף. איש איש ומכשיריו הוא.

אני דווקא הייתי שמחה אם הבת שלי הייתה מוצאת לנכון לשחק חמש אבנים לפעמים, גומי, או סתם חופרת עמוק בחול כדי למצוא מים. בדיוק כמוני. אז. כשהייתי ילדה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לטכנולוגית המידע גם הרבה צדדים חיוביים שמשום מה שוכחים. עושים את חיינו יותר איכותיים, יותר יעילים, יותר פתוחים, קשורים עם יותר אנשים, ועוד ועוד.

  2. הכל יהיה מחובר למחשבים החל מבגדים וכלה במקרר ואינטליגנציה מלאכותית תשלוט והאנשים הצעירים יתמקדו בבקרה ולא יסתכלו ל דדים

  3. חביבה יקרה
    אמרתי פעם דברים דומים לאישה אחת שמאד הערכתי. היא הייתה מנהלת בבית הספר בו עבדתי בשנותי הראשונות במקצוע. אמנם עוד לא היו אייפונים לכל דרדק בן 3, אבל כבר אז חלחלה הטכנולוגיה באמצעות מחשבים, ומשחק הילדים הפך פסיבי יותר ויותר ותקשורתי פחות ופחות. המנהלת השיבה לי: "גם לסבתא שלי לא הייתה מכונת כביסה. צריך להסתגל לשינויים." אולי היא צדקה ואולי לא. אינני מטיפה חלילה לשום דבר, אבל ילדיי, המגדלים את נכדיי על פי ערכי המסורת היהודית, פותרים את בעיית המחלה האייפונית בכך שבשבת פשוט אסור להשתמש בנייד על כל גווניו. נכדתי בת החמש בקשה ליום ההולדת שאקנה לה…חמש אבנים… אני נשבעת. בחנות המוכרת הרימה גבה. "חמש אבנים?" היא שאלה בתדהמה, "מה זה?"

    1. צביה יקרה.
      תודה על הארותייך שתמיד פותחות צוהר נוסף למחשבה.
      את כל כך צודקת!
      מאחלת לעצמי לדעת "לשים את הגבולות" לבת שלי בעניין הטכנולוגיה, למרות שזה קשה.
      כן, להמשיך להתרפק על העבר ומצד שני לראות גם את היתרונות של ההווה. תודה!

  4. את כנראה עדינה
    אני הייתי משתמשת במילים יותר בוטות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יאיר

שירה

שיר