סבתות לא מתגרשות

"סבתא", אמר לי נכדי, "תראי את מי הבאתי אתי".

"את מי?" שאלתי בנימה מופתעת. "את סבתא מיכל, אימא של אבא שלי, את מכירה אותה?"

"בטח", עניתי, "סבתא מיכל מכירה אותי ואני אותה, ואנחנו גם חברות". התחבקנו קלות, התיישבנו על הספה, שוחחנו קצת על הנכדים ונפרדנו לשלום.

במשך כל שנות נישואיהם של ילדינו, ניסינו סבתא מיכל ואני לשמור על הילדים. תמיד הרגשנו שהזוגיות שלהם נמצאת על הקצה. נהגנו להיפגש בבית קפה אחת לשבועיים. להחליף רשמים ותחושות, ולעדכן זו את זו על מצב הילדים שלנו.

כך המשכנו שש שנים עד אשר הבנו שהפרידה שלהם קרובה, ולא נותר לשתינו אלא להמשיך לשמור על גחלת הסבתאות.

היו רגעים של ריחוק. חשתי כעס ואכזבה בתוך תהליך הפרידה שלהם. חשתי כי עליי לעמוד לצד בתי ולתמוך בה. אף שבחרו בגישור, המחלוקות הרבות העכירו את האווירה ולא היה לי קל להיפגש עם אימא שלו.

חלפו חודשים אחדים והילדים שלנו נפרדו. חשנו צער גדול. התקשרתי אליה ושאלתי: "מיכל את רוצה להיפגש בבית הקפה הקבוע שלנו, באותה השעה, כמו תמיד?"

"בשמחה" היא ענתה.

הפגישה הייתה מהוססת. אני חששתי לספר על בתי, וכך גם היא חששה לדבר על בנה. החלטנו שמדברים רק על הנכדים. הראנו תמונות זו לזו, התמוגגנו מכל הברקה או חכמה שלהם. שיתפנו זו את זו בקושי שלנו לעכל את המצב החדש.

"אני עוד מקווה שהם יחזרו", היא אמרה. ידעתי בלבי שזה לא יקרה, כבר גמלה ההחלטה בלבה של בתי כי הקשר נגמר. "אני רק מקווה שנמשיך לשמור על קשר בינינו, כסבתות לשני נכדים מופלאים. שגם אם נכעס, נדע להבליג בשביל הנכדים שלנו".

סבתא לא מתגרשת מהנכדים שלה. החלטנו שגם אנחנו, שתי הסבתות, לא מתגרשות האחת מהשנייה בשביל המסגרת המחבקת של הנכדים שלנו.

סבתאות היא ברכה. מחקרים מראים כי ילדים שגדלו בסביבת קשר בריא עם הסבתות והסבים, גדלו להיות אנשים שמחים ובטוחים יותר בעצמם.

*

האתר של עליזה הרשקוביץ:

http://www.alizahershcovitz.com/