צפיפות אוכלוסייה נמדדת במספר אנשים לשטח. ככל שיותר אנשים חיים על פחות שטח, שיעור הצפיפות גבוה יותר. מקובל להגיד שמדינת ישראל היא בין המדינות הצפופות בעולם. לפי הנתונים המעודכנים, במדינת ישראל חיים כיום 10.2 מיליון תושבים, ושטחה של המדינה הוא 22,145 קמ"ר. בחישוב פשוט – צפיפות התושבים בישראל היא 460 איש לקמ"ר, וביתר פירוט – לכל תושב יש מרחב של 2.2 דונם. נתון זה אכן מציב את ישראל במקום גבוה בין המדינות הצפופות בעולם.
בין המדינות הצפופות הגדולות בולטת בנגלדש, עם 177 מיליון נפש, שהצפיפות בה היא 1,200 תושבים לקמ"ר. בלבנון הצפיפות היא 576 תושבים לקמ"ר. צפיפות רבה יש במדינות קטנות – מונקו, סינגפור, מלטה, האיים המלדיביים ועוד מדינות איים באוקיינוס השקט. קרובות לנו – הודו (450 תושבים לקמ"ר), הולנד (443 תושבים לקמ"ר) ובלגיה (385 תושבים לקמ"ר) – כולן אכן מדינות צפופות.
למדד הצפיפות – אנשים ליחידת שטח – הייתה משמעות כאשר העולם היה בעיקרו עולם כפרי-חקלאי. אז לכל פיסת קרקע הייתה משמעות. כיום, כשרוב האוכלוסייה חיה בערים, מדד הצפיפות של תושבים לשטח נראה קצת אנכרוניסטי. בעיר דקה, בירת בנגלדש, חיים 44,500 תושבים לקמ"ר, והיום, כאשר אנשים חיים במגדלי מגורים, הצפיפות איננה משמעותית. בניו יורק הצפיפות היא למעלה מ-11 אלף תושבים לקמ"ר, ובתל אביב – 9,500 תושבים לקמ"ר.
אם נתרגם את צפיפות האוכלוסייה בישראל, נקבל כי לכל תושב יש כ-2.2 דונם, כלומר – למשפחה בת ארבע נפשות יש כמעט עשרה דונם. לכאורה – החלום הישראלי של וילה גדולה עם שטח גדול סביבה. האם זה צפוף?
התפיסה המקובלת היא שאזור צפוף הוא על פי רוב אזור עני – כמו בהודו ובבנגלדש ואף ברצועת עזה, שהצפיפות בה היא 5,000 תושבים לקמ"ר. אך הולנד ובלגיה ודאי אינן מדינות עניות. אם כך – היכן אנו?
אכן, תושבי מרכז המדינה, בעיקר בגוש דן, מרגישים מאוד את הצפיפות. בכל מחוז תל אביב הצפיפות היא 8,600 תושבים לקמ"ר. אך מה המצב בשאר המדינה? במחוז ירושלים, לפי משרד הפנים, הצפיפות היא 1,910 תושבים לקמ"ר (בעיר עצמה – 8,500 תושבים לקמ"ר); במחוז המרכז – 1,830 תושבים לקמ"ר; במחוז חיפה – 1,310 תושבים לקמ"ר. אכן אזורים צפופים. אך במרבית שטח המדינה – המצב שונה לחלוטין. במחוז הצפון הצפיפות היא רק 351 תושבים לקמ"ר, ובמחוז הדרום רק 96 תושבים לקמ"ר. מחוז זה כולל באופן רשמי את הערים אשדוד ואשקלון, ואם נפחית את מספר התושבים בערים אלה (יחד עם שטחן), הצפיפות במחוז הדרום של ישראל היא 67 תושבים לקמ"ר, כלומר לכל תושב יש למעלה מ-15 דונם.
אם כן האם אנו חיים בצפיפות במדינה?
יש הטוענים כי צר לנו המקום ולכן ראוי ורצוי שלמדינה יהיה שטח גדול יותר כדי להושיב בו אוכלוסייה רבה יותר. האם זו טענה שיש בה טעם? הרי נוכל ליישב את כל יהודי העולם בין תל אביב לנתניה, אם נבנה את השטח כמו הונג-קונג או סינגפור. אכן, לא תהיה וילה לכל משפחה, אך החיים במגדלי פאר הולכים ותופסים את טעמם של חלק מתושבי המדינה, וראו את הנעשה בשנים האחרונות בתל אביב ובעיקר בירושלים, שבה נבנים כיום מגדלי מגורים בני עשרים עד שלושים קומות ויותר. האם צר לנו המקום?
28 תגובות
אם יש משהו שמקלקל בעיני את יופיה של ארצנו אלה המגדלים. והכי הרבה בירושלים שפעם היה לה מבנה ארכיטקטוני של עיר עתיקה משומרת
בירושלים חיים יותר ממיליון תושבים. אי אפשר שכולם ייחיו בבתים קטנים הנמוכים. צריך לשמור לא לבנות מגדלים במרכז העיר אך מסביב – מדוע לא?
הצפיפות בעצם הגדולות בארץ ובעולם, וקודם כל בתחבורה הנה בלתי נסבלת. הצפיפות לא עושה טוב
אכן הצפיפות היא בעייה בערים הגדולות וכך בכל העולם. עם זאת – יש במדינת ישראל מספיק מקום לעוד 10 מיליון תושבים, וזאת בעיקר בנגב, הריק כמעט מאדם.
אין כאן רק שאלה של גובה המגדלים. זה באמת משכנע בייחוד בעת מלחמה כשטיל איראני אחד פוגע במגדל לעומת פגיעתו בבית בכל קומה אחת. צריך גם להכין קופה גדולה לתשלומים עבור נזקי מלחמה. אבל יש כאן עוד הרבה אספקטים – אספקת מים, סילוק ביוב, פינוי אשפה ביתית, תחזוקת מעליות, תחבורה ציבורית וכיוצא באלו. אבל הכי משכנעת היא ההשוואה בינינו לבין ארצות עולם שלישי המאוכלסות ביתר.
הצפיפות היא אכן בערים. אך חצי משטח מדינת ישראל איננו מיושב. אף אחד לא מכריח את האנשים לגור בערים הגדולות. הם עושים זאת מרצונם החופשי. כפי שנראתה – באזור תל אביב צפוף מאד אך הנגב רייק מאנשים. הטיעון שמדינת ישראל היא צפופה, נכון רק למחוז המרכז ולשלשת הערים הגדולות. השאר לא צפוף.
כדברי המשורר:
צר עולמי.
לאריאלה – אם צר עולמך – צאי למרחב הפתוח והלא צפוף וירחב עולמך.
לאריאלה
את האמרה "צר עולמי כעולם נמלה" הביאה לעולם המשוררת רחל בלובשטיין שחלתה בשחפת ולכן גורשה מדגניה. היא חיה בתנאים עלובים ביותר בתל אביב וכתבה את השורה המצוטטת משיר זה ב- 1930. שנה לאחר מכן היא הלכה לעולמה מתוך תנאי חיים אומללים ביותר. השיר שכתבה מתייחס לעולמה האיום ונורא אחרי שגורשה מדגניה (זה היה הסוציאליזם של הקיבוצניקים?) לכן אריאלה הנכבדה לציטוט שלך אין כל רלוונטיות למאמרו של גדעון ביגר שלעיל.
ליצחק – אכן כן.
כל מגדל שאני רואה מעורר בראשי מחשבה שחוזרת על עצמה. מה יקרה שכאשר טיל איראני יפגע בו.
לגלי – אוי לנו אם זה מה שאת חושבת וחושדת. עד כדי כך המושפעת מהמלחמה? האם קרה לנו מה שעובר מזה שנתיים וחצי על אוקראינה, שם באמת נהרסו מגדלי מגורים? לא זכור לי שמגדל מגורים אצלנו נהרס מטילים. הרגעים.
לא לשטח הקרקעי -נדל"ני שעומד לרשותו התכוון המשורר. הוא התכוון לכך שעולמו המנטלי צר כעולם נמלה (ציטוט). כנראה חסר לו כסף לקנות שירות כלשהו או וודקה להרוות את צימאונו.
ההמראה לעולם הרגשי של אנשים היא מעניינת אך לא בזה עוסק מאמרי.
גדעון,
אכן צפיפות רבה והפתרון האופטימליטמון בפיזור אוכלוסיה לנגב – אבל מקורות התעסוקה הן הגורם המעכב / מאט / מגביל וגם כשיוצרים כאלו ( ראה קריית המודיעין בבאר שבע ) הצורך במעבר לדרום ( שינוי מרכז החיים ) מונע , להבנתי , מלא מעט ( בלשון המעטה ) את קידום הדרום ודילול הצפיפות.
אכן אם רוצים לפזר את האוכלוסיה, אפשר לעשות זאת כמו שעשו בשנות החמישים והשידים כדבנו עיירות פיתוח מקרית שמונה ועד מצפה רמון ואילת. אז לעולים לא הייתה ברירה והם הובלו למקומות אלה. היום, בעולם החופשי, יש נטייה לעבור ולגור בערים הגדולות שם יש עבודה, בילויים וכל מה שאדם רוצה. אכן, כדי למשוך אנשים צריך לפתח מקורות תעסוקה. העברת קריית המודיעין לדרום, כמו עוד בסיסי צה"ל הוא לכאורה מהלך חיובי אך מאחורי ההחלטה הביטחונית יש גם שיקולים של שטח לבניה למגורים באזורים שיתפנו ממחנות הצבא וזה יביא להצטופפות גדולה יותר במרכז.
נכון. אפשר וצריך לבנות לגובה. אבל לא זו הבעיה.
כבר היום יש עומס תחבורה בלתי נסבל!!! תשתיות!!!שטחים ירוקים ופארקים תורמים לאיכות החיים. אכן יכולים לחיות כאן עוד רבים , השאלה איך יהיו החיים??????
לרחל – נטיותיהם של האנשים והנשים החופשיים חופשיות, להצטופף במקומות גדולים. אולי חולמים על וילה וקרקע סביבה אך במציאות היום – על כל אחד שעושה עיר, יש עשרה שנכנסים לעיר. כל שאמרתי במאמר שהטיעון שאנו חיים במדינה צפופה, נכון לגבי המרכז אך הנגב ריק ואף הגליל, בכל הנוגע לאוכלוסייה יהודית, הוא מאד דליל. לא דיברתי על פתרונות אך טענתי שמילירדי אנשים חיים בצפיפות כי זה מה שהם רוצים.
שאלת הצפיפות נוגעת בכושר הנשיאה של הסביבה (environmetal capacity) וזו תלויה במשאבי הסביבה (כן, גם הסביבה העירונית!) ובאופי האוכלוסייה. יש קשר בין גובה השטח הבנוי, שימושי הקרקע הבנויה והמרחב הקרקעי הנדרש לתשתיות וכד'. הקשר התועלתי של הבנייה לגובה אינו ליניארי. אם נתחשב באופי האוכלוסייה (ירושלים כמשל), במרקם הנופי והאורבני ובצורך החיוני של שטחים פנויים משימושים אזרחיים (ראו עבודות של עמירם אורן), נתחיל לקבל מושג על גודל הבעיה. ולא, הונג קונג וסינגפור אינן מודלים לחיקוי.
ליוסי שלהב. אולי סינגפור והונג קונג אינן מודל טוב, ואולי גם ניו יורק איננה מתאימה. יש פער בין המתכננים למתיישבים. ברגע שבירים יש שפע הזדמנויות לכל דבר, אנשים נמשכים לשם. כאשר יש מרחב פתוח – הוא טוב לטיולים ולבילויים אך לא למגורי קבע. מדוע הערים בעולם הולכות וגדלות במספר תושביהן והכפרים מאבדים אוכלוסייה? רק פעילות יזומה שתסדר מקורות תעסוקה החינוך התרבות המרחבים הרחוקים, אולי ישנה המצב. למדתי שבדנמק למשל – החליטו לפזר את משרדי הממשלה בערים קטנות ורחוקות מעיר הבירה, כדי לאלץ משפחות לעבור מעיר הבירה. אולי ראוי לעשות כך גם אצלנו?
שיקימו מגדלים. אבל לא על חשבון גנים, וכבישים, ושטחי פנאי, וכדומה. הניצול של כל מטר רק למגדלים הופך את החיים לפחות טובים.
אנו חיים בחברה חופשית. אם יבנו רק מגדלים בלי שטחים ירוקים, ופארקים, ובתי ספר ועוד מערכות מסייעות – אנשים לא יבואו לגור במגדלים. עדיין – בעולם וגם אצלנו – המגדלים צומחים והפריםריה מתמעטת. לא נמשכים לנגב רוצים כולם להיות בדיזינגוף פינת אבן גבירול בתל אביב.
המקום לא רק צר
הוא גם צרה
מה הויכוח שנפתח כאן. מי שרוצה צפיפות שיגור שם. מי שרוצה מרווחים שיעבור למקומות כמו הנגב והערבה. המדינה מציעה את כל האופציות.
לדין – כל שהעלתי במה שכתבתי שבשוני פרשה צריך להגביר את פיזור האוכלוסייה.מהאמערה המקובלת, מדינת ישראל איננה מדינה צפופה ולא חסר כאן מקום לקליטת עוד עולים, ללא מגבלה. אכן – מי שרוצה לגור במרכזי הערים הגדולות ובמרכז הארץ, ויש לו האמצעים לכך – בבקשה. א
לעידן – יפה אמרת אך – המרחב גדול וגם הצרה תתפוגג.
בערים הגדולות הצפיפות חונקת אותי. אבל בישובים הירוקים בפריפריה אפשר לנשום אבל שם אין תחבורה טובה, החינוך נמוך, הרפואה רחוקה, אין תעסוקה.
והבחירה?
לשמעון – אכן כך, וכל אדם בוחר את המתאים לו או לה. אינני יוצא כנגד התופעה כי אם נגד האמירה שמדינת ישראל היא צפופה. איך אפשר לאמר כך, כאשר על חצי משטח המדינה יושבת בקושי 5 אחוז מהאוכלוסיה.