חוזה חדש – אחריות משותפת

ביום ראשון 12.9.2021 (בתאריך כמעט סמלי ) קרס בניין בן כ-55 שנה בחולון. יום לפני הקריסה הגיע למקום קצין כיבוי שזיהה את הסדקים החמורים שהתגלו בבניין, קיבל החלטה מצילת חיים והחל בפינוי שאליו הצטרפו המשטרה והעירייה. פינוי האוכלוסייה, טיפול מחלקת הרווחה באוכלוסייה, הטיפול בפינוי ההריסות וכן הניסיונות להשיב את המצב על כנו, נפלו על כתפי הרשות המקומית.

במדינת ישראל ישנם עשרות אלפי בניינים בני 3 קומות ומעלה שנבנו לפני שנת 1980 (השנה שבה נקבע תקן רעידות האדמה), בבניינים אלו גרים מאות אלפי תושבים. אם תתרחש רעידת אדמה מסיבית, כזו שמתרחשת אחת ל-100 שנה, ההרס יהיה גדול מאוד, יהיו לכודים רבים, תהיינה פגיעות רבות בנפש וברכוש, ורבים יישארו חסרי בית. אומנם כוחות ההצלה, הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה מנסים להיערך ולהתכונן למצב זה, אך למרות כל הרצון הטוב ידוע לכולם שלא תהיה למדינה ולרשויות המקומיות היכולת לסייע, ויהיה צורך גם בסיוע של אזרחים.

גורמי השלטון השונים במדינת ישראל רואים את עיקר תפקידם בסיוע לאוכלוסייה וכיצד הם יכולים להקל על האזרח. ראייה זו – "אליה וקוץ בה", שכן מצד אחד מטרת המדינה היא להגן על האזרחים ולסייע להם, כלומר לנסות ולהיטיב עם הציבור. אולם מצד שני גישה זו מאותתת לאזרחים כי הם יכולים להסיר מעצמם אחריות והמדינה תדאג לכל הנדרש.

תקופת הקורונה שהחלה במרץ 2020 (וטרם הסתיימה) הראתה, ועדיין מראה, כיצד גישה זו מעמיקה את בעיית חוסר האחריות של האזרח ואת הציפייה שהמדינה תעשה עבורו הכול. בסגר הראשון חולק מזון לאזרחים, למרות שהגורמים המוסמכים הנחו את האוכלוסייה להכין מזון ומים לשעת חירום בבית, והתריעו כי במצבי חירום קיצוניים (רעידות אדמה, מלחמות) הרשויות לא תוכלנה לחלק מזון לתושבים לבתים או למקלטים. בסגר השני הונגשו לאזרח בדיקות קורונה למען נוחיותו, כדי שיגיע וייבדק למרות שיכול היה להיבדק בקופת החולים הקרובה לביתו. האם לאזרח אין אחריות ללכת להיבדק? בסגר השלישי הופעלו מרכזי תשאול, ולמרות שהתברר שחלק גדול מהנשאלים משקרים בתשאולים, לא בוצעה שום אכיפה בנושא. היכן האחריות האישית של כל תושב ואזרח? בסוף שנת 2020 הוחל מבצע חיסון האוכלוסייה, בחיסון ראשון, שני ושלישי באמצעות קופות החולים. למרות שהחיסון אינו עולה כסף ולמרות פעילויות ההסברה הנרחבות, קבוצות מסוימות באוכלוסייה מעדיפות שלא להתחסן. הרשויות, מצידן, ממשיכות במאמצי השכנוע. אך האם אין בכך משום הסרת אחריות,  בריאותית ואזרחית, מעל אותם סרבני החיסונים?

מדינת ישראל כבר ידעה מצבי חירום שונים, אולם בעבר הערבות ההדדית, הסיוע האזרחי, והידיעה שכל אזרח ראה בישראל את ביתו וגילה אכפתיות, סייעו לצלוח את המצבים הקשים הללו. כיום, אנו חיים בתקופה שונה. תקופה שבה כל אחד עושה לביתו ורואה לנגד עיניו את האינטרס האישי שלו.

בחולון קרס בניין – וכולם רואים ברשות המקומית את האחראית לכך, אולם האחריות במקרה זה ובמצבי חירום נוספים היא גם על התושבים. ישראל חווה, ולצערי תחווה גם בעתיד, מלחמות, רעידות אדמה ואסונות טבע נוספים. השלטון המרכזי והשלטון המקומי יידרשו לסייע, אולם לא יוכלו לעשות כן בשל מחסור במשאבים. מובן שכולם יפנו אצבע מאשימה כלפי רשויות השלטון, אולם על האזרחים להבין שתשלום מיסים אינו פוטר אותם מכל תפקיד ואחריות, ועליהם לשתף פעולה ולקחת אחריות הן בשגרה והן בשעת חירום.

על מנת לשנות את המצב הזה יש לנסח וליישם חוזה חדש בין השלטון לבין האזרח. חוזה שיגדיר את מחויבות השלטון מחד גיסא ואת מחויבות האזרח מאידך גיסא, את רמת השירות שצריכה להינתן לאזרח בשגרה ובחירום ואת תפקיד וחובות האזרח בשגרה ובחירום. חוזה שיהיה כן, גלוי ופתוח.

חוזה שכזה ייעשה במספר מישורים:

יש לקבוע רמות שירות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות בשגרה ובחירום, ולפרסם זאת בכלי התקשורת. כך ידעו האזרחים בבירור מה יכולותיהן ותפקידיהן של הרשויות מצד אחד, ומה נדרש מהם בשגרה ובחירום מצד שני.

יש לעגן את המתבקש מהאזרח בחקיקה, לתמוך אותה בסנקציות ובאכיפה. לדוגמה, חוק המחייב בעלי דירות בבניינים לבצע בדיקה תקופתית לבניין שברשותם על ידי מהנדס (כפי שמבצעים טסט לרכב). את הבדיקה יהיה צריך להציג לרשויות המקומיות. בניין שיימצא לא תקין – דיירי הבניין יידרשו לתקנו מיידית, בכפוף לסנקציות שייקבעו בחוק.

יש ליישר קו ברמת השירות של כל הרשויות המקומיות בארץ, ולמנוע מצב שבו ראש עיר/מועצה/יישוב כזה או אחר יוכל לעשות יותר למען תושביו, שאם לא כן גישת חוסר האחריות מצד האזרחים עלולה להימשך.

בחולון קרס בניין! עלינו להפיק לקחים לאלתר ולעשות את המרב כדי שהמדינה והרשויות המקומיות יגדירו מחדש את תפקידו ואחריותו של האזרח. עלינו לייצר חוזה חדש בין השלטון לאזרח!