לבנת היסוד בהגנת העורף האזרחי היא העיר

לאורך שנים רבות תפיסת העולם של אלו המתכננים או מארגנים או אחראים על הגנתו של העורף אזרחי סובבת סביב שתי שאלות מפתח, הן בהגות הן במעש, בתחום היערכות העורף האזרחי לחירום.

השאלה הראשונה היא אם נבחר בהתקפה כפתרון לאיומים על עורפנו האזרחי או בהגנה, על המשמעויות של כל בחירה וטיעונים בעד ונגד כל אחת מהן. השיקולים כרוכים בהבנה שהשאלה נוגעת לאיומים של שימוש בנשק, בטילים או בכל הכרוך בסייבר או בנשק לא קונבנציונלי ובהתעלמות מהעובדה שחלק גדול מהאיומים נוגע וכרוך באסונות טבע כשריפות, רעידות אדמה ומגפה המונית, מסוג הקורונה, המכה בעולם כולו היום ובישראל בפרט.

השאלה השנייה, שתופסת בכל מקרה של איום מכל סוג שהוא, עוסקת במי יהיה אחראי להגנה על העורף האזרחי, קרי אם הגופים המיליטריסטיים, למשל הצבא ופיקוד העורף, או הגופים האזרחיים הם שיפעילו את ההגנה הפסיבית על כל היבטיה, מפרישת מקלוט ומיגון, דרך הפעלת מערכות החינוך, הסעד והרווחה וכלה בהפעלת גופים ככיבוי האש, מגן דוד אדום, זק"א ואחרים.

שאלות אלו היו בסיס לוויכוחים מעשיים ותיאורטיים אין-סופיים. אבל משבר הקורונה העולמי העמיד אותנו בפני עובדה בולטת מאוד: השלטון המקומי תופס מקום חשוב ומרכזי בטיפול באזרחיו ומסוגל לבצע פעולות מרכזיות כדי להגיע למצב שהאזרחים מוגנים יותר, בטוחים יותר ומטופלים על ידי גורמים שמכירים אותם ואת חייהם טוב יותר, ולכן הם גם ערוכים ומוכנים לכל איום אפשרי בדרך בטוחה ואמינה הרבה יותר מכל אפשרות אחרת שנבחן.

חובה עלינו להבין שלבנת היסוד שעליה מושתתת כל מערכת ההכנה לחירום של כל מדינה, ובוודאי ישראל, מתחילה באדם הפרטי, עוברת למשפחתו, לבניין מגוריו, ומרמת הבניין וארגונו לחירום עוברת המערכת דרך התארגנות השכונה או הרובע או הקהילה, ומשם אל רמת העירייה או המועצה האזורית או המקומית.

כל ההנחה הזו בנויה סביב מודל שחייב להפוך להיות תפיסת עולם, קרי העיר שאנו חיים בה חייבת להיערך ל-48 עד 72 שעות לפחות שבהן היא תהיה מנותקת מערים אחרות, למשל בעת רעידת אדמה או ניתוק מלאכותי בשל תקיפת סייבר או בשל החלטת מדיניות. לדוגמה לפי מדיניות הרמזור במשבר הקורונה עיר עלולה למצוא את עצמה לפתע צבועה באדום, כלומר נגועה במחלה, ואז עליה להתמודד עם מה שמתרחש בה ולטפל בתושביה בכל דרך בלי להיות במגע עם יישובים אחרים וגם לא עם השלטון המרכזי.

אלו נקודות מפתח במודל שחובה עלינו לאמץ כדי לשנות את תפישת העולם הצנטרליסטית שלנו, שסובבת סביב קבינט קורונה כזה או אחר ורואה בכולנו מקשה אחת. פני הדברים במציאות אינם כאלו. אסור לנו לסגור בסגר תושבי מועצה אחת גם אם הסיבות מוצדקות, ריבוי חולי קורונה למשל, ויחד עימם לסגור גם את שאר הארץ.

רק אם נשכיל להבין שהשלטון המקומי חייב לעבור חיזוק משמעותי מבחינת משאביו, וחייב לקבל סמכויות יתר ויכול ומוכרח להתעמת עם כל משבר ובעיה מתוך האיומים המיוחסים לחברה הישראלית, רק אז נוכל למצוא את הפתרון הטוב ביותר לבעיותינו.

הבה ניתן לקברניטים של לבנת היסוד לטפל במה שצריך, והבה נעשה זאת בהקדם האפשרי. הבה ניתן לקב"טים ולמוסדות החינוך ולראשי הערים ולהנהלות הערים והמועצות ולגופי החירום היישוביים ולאנשי הצח"י ודומיהם – לכל אלה ניתן את היכולות לפתור לנו את הבעיות העומדות לפתחנו. כך נהפוך את הפסוק "עם קשה עורף" (שמות לב, ט) לתיאור חיובי דווקא, ונציב לנו ציווי לממש אותו. ציווי זה הוא נר לרגלי התלמידים במגמה לביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל, וצריך להיות פקודה לביצוע עבור קוראי מאמר זה ועבור הנהגת החברה הישראלית.